tag:blogger.com,1999:blog-40811319873687163642012-02-16T16:13:10.925+02:00בדידות, אמוציונאליות, פסיכוטיות ובדידותכתום כההnoreply@blogger.comBlogger231100tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-80273696407804953672011-04-28T23:03:00.001+03:002011-04-29T00:12:58.725+03:00שעון החול מתקתק<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הדיסוננס בראש מפריע לישון. הצורך בפתרון מתנגש עם הצורך בפתרון מיידי. טיפול אמיתי ובטוח בבעיות חייב להיות איטי וזהיר אבל הזמן שעובר רק עושה את זה קשה יותר. שעון החול מתקתק, אני לא נהיה צעיר יותר ואני לא נהיה בודד פחות. ככל שהזמן עובר הסיכוי לשבור את החומות מסביבי קטן. צריך למהר אבל אסור לפעול לשנות דברים כי זה צפוי לעשות יותר נזק מתועלת. ככה זה כשמתמודדים עם חרדות. צריך לחכות ל-"סביבה הבטוחה" שהמטפלת הקודמת דיברה עליה. כל פעולה לא זהירה יכולה לקחת אותי צעד קדימה ואז הרבה צעדים אחורה. בפועל זה אומר שנגזר עלי להשאר כמעט פסיבי, לחכות למצב שארגיש בו בטוח, לא כי זה מה שאני רוצה, לא כי זה מה שאני יכול, אלא כי זה מה שנכון. ההמתנה מחפרנת. האי-וודאות מפריע לישון. חוסר התקווה מיאש. על האחרון אין מה להתלונן בתכלס. יאוש מתאים לי עכשיו, הוא מחליף את הלחץ. יאוש זה סגירת מעגל. זה להשלים עם זה שלתקופה בלתי מוגבלת, כל הפנטזיות שלי לא יצאו מהמגירה, שבמיטה ישארו רק קור וכריות, שחיבוקים ימשיכו להיות תמימים וידותיים, שמה שאני עכשיו זה מה שישאר. החברים מסביבי כבר התרגלו אלי, עכשיו תורי.<br /><br />ואני יודע ששעון חול לא מתקתק</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-8027369640780495367?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-23677030771612236892011-04-17T02:45:00.000+03:002011-04-17T02:45:15.556+03:00קקי, הכל קקי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">תחושה של כישלון אופפת את התקופה האחרונה. הכשלונות מוציאים ממני את הכח ואת הרצון להתאמץ על מנת למנוע כשלונות נוספים. יאוש אחד מתחלף ביאוש אחר. הציפיות שלי מעצמי יורדות. הויתורים שלי לעצמי מתרבים. אני לא עומד בזמנים, לא עומד בדרישות של אחרים, לא עומד בציפיות שלי, לא עומד הזין. הזין כן עומד אבל הוא בהחלט יותר חלק מהבעיה מאשר חלק מהפתרון. ובנימה אופטימית זו התחלתי טיפול חדש לפני חודש, שני במספר. זה שינוי מרענן לשפוך את המחשבות ישר מהראש מול מישהו שמקשיב להן בזמן אמת במקום לנסות לבטא אותן באותיות לבנות על רקע שחור שלא מיועדות לאף אדם ספציפי. אולי בגלל זה כתבתי כאן פחות לאחרונה. </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-2367703077161223689?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-67276559724432439172011-03-18T00:34:00.013+02:002011-03-24T19:48:03.578+02:00אני לא מאמין בתפילות אבל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הלוואי והפעם יהיה לך טוב, שהבחור שהכרת לא מזמן והתמזמז איתו לידי יעשה אותך מאושרת. מי אני שאתווכח עם שיקול הדעת שלך. כנראה שהוא באמת עדיף עלי. הוא נראה יותר טוב ממני. הוא בוודאות יותר שפוי ויציב ממני. מגיע לך מישהו כמוהו. מישהו שיתיחס אליך כאילו את האחת והיחידה בשבילו. שיתן לך את כל היחס שהחבר הקודם שלך לא נתן ובגלל זה זרקת אותו. שיתן לך את כל מה שאני הייתי רוצה לתת לך.<br /><div><br /></div><div>הלוואי והייתי יכול להעלים את עצמי מחייך. לא נוח לי עם זה שאת צריכה לנסות להתחבא ממני כשאת נמצאת איתו. גם ככה את לא מתחבאת טוב מספיק וגם ככה כבר התרגלתי לראות דברים כאלו. כל בחורה שאי פעם רציתי יצא לי לראות עם מישהו אחר בסוף. זה תמיד היה מישהו אחר במקומי וזה בדרך כלל היה מישהו שאני מכיר. אני מתנצל על מבטי הקנאה אם שמת לב אליהם. מתנצל שאני גורם לך לאי נוחות מעצם הנוכחות שלי. פשוט תשכחי ממני. תתעלמי.</div><div><br /></div><div>הלוואי ויפסיק לכאוב לי. שהעיניים יפסיקו לדמוע כל פעם שאני נזכר ברגעים שהיו לנו ביחד. את היחידה שאי פעם גרמה לי להרגיש שמישהי רוצה אותי. אני יודע שכנראה הכל היה רק אצלי בראש, אבל את ההרגשה הזאת קשה לשכוח. אולי מתישהו, בעתיד טוב יותר, ההרגשה הזאת לא תהיה כל כך זרה, וזה בהחלט עשוי לפתור הרבה בעיות. הלוואי וזה יקרה.</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-6727655972443243917?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-63723675568637647512011-03-04T16:56:00.000+02:002011-03-04T16:56:16.976+02:00משכתי את זה מספיק זמן<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אני הולך לעשות שינוי פתאומי בתוכניות. "כדאי שאסיע אותך בבית עכשיו, זה נראה לי מוגזם שנבלה את כל היום ביחד". היא מגמגת בהסכמה. "אי אפשר להמשיך להתנהג כאילו אנחנו ידידים". היא יודעת שאני רוצה שנהיה חברים, אבל היא רואה בי כידיד ומתנהגת איתי כאילו אני החברה הכי טובה שלה. "בימים האחרונים היה ממש כיף אבל חייבים להפסיק." הכיף היה שקר, הימים האחרונים היו כניעה שלי לרצון לקבל תשומת לב ממנה, ולא משנה מאיזה סוג. "מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי בקול הססני. מה אני רוצה? בקשר לתוכניות שהיו? בקשר אליך? לא הבנתי... "אני רוצה אותך".... לא באמת אמרתי את זה מחוץ ללב. במציאות אמרתי "זה לא תלוי רק בי".... מה ניסיתי לומר בכלל? מאותו רגע הרסתי את השיחה. מיותר לציין שאת התוכניות המשכנו כרגיל. כשסיימנו הסעתי אותה הביתה ולא דיברנו על זה שוב.<br /><div><br /></div><div>"תן לה להתבשל עם עצמה", אמר לי חבר טוב שהתקשרתי אליו מיד אחרי שהיא ירדה מהאוטו, "שתחשוב על מה שאמרת ותחזור אליך עם תשובה". אם בבישול עסקינן אולי אפתח בלוג על בישול. מנת היום: בחור נחמד ובודד ברוטב דכאוני על מצע לא יציב של שנאה עצמית ובעיות חרדה. בזמן שהיא מתבשלת אני מטגן את עצמי בשמן רותח. כל הזמן רק חושב על מה היא חושבת ומה יהיה בהמשך. התחלתי להתגעגע אליה רק בגלל המחשבה שאולי הנשיקה והחיבוק שקיבלתי ממנה באותו יום הם האחרונים. החלטתי שאני את החברות שלי איתה סיימתי! כדאי להפסיק את זה עכשיו לפני שיהיה גרוע יותר. כבר הייתי בסרט הזה יותר מפעם אחת, להיות החברה הכי טובה של מישהי שאני רוצה זה אסון לבריאות הנפשית שלי ולסביבה.<br /><div><br /></div><div>לפני שבועיים היא נפרדה מהחבר שלה אחרי חודש שהיא לא הפסיקה להתלונן עליו. היא אמרה לי "אני לא מבינה מה עשיתי עם האפס הזה". "גם אני חושב שהוא אפס". לא אמרתי שהייתי מעדיף להיות האפס הזה במקום האפס שהוא אני. "אז למה לא אמרת לי את זה קודם?". "אני לא חושב שזה לעניין שאגיד דברים כאלו וגם ככה לא היית מתיחסת לזה כדעה אובייקטיבית". "אז למה לא אמרת למישהו אחר שיגיד לי את זה?". מה לעזאזל?</div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-6372367556863764751?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-44997230679314901832011-02-13T02:14:00.000+02:002011-02-13T02:14:34.505+02:00תקופת מבחנים נוסח פסיכוטי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">אז מה אם יש לי מבחן חשוב מחר? עדיף לבזבז את הזמן. עדיף להעביר את כל היום עם מישהו שאני רוצה שתתן לי תשומת לב. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בעולם זה התשומת לב ממנה. היא רצתה שנפגש בכלל, אני פשוט לא יכולתי להגיד לא. אז מה אם אין סיכוי שיקרה משהו? היא כבר אמרה לי שאנחנו רק ידידים, אפילו היום היא אמרה את זה שוב. כשהיא אמרה את זה הייתי שיכור, אמרתי לה שמבחינתי אנחנו לא ידידים, היא רק מישהי שאני רוצה לזיין (במילים האלו בערך) ואחרי זה ביקשתי סליחה על זה. אז מה אם יש לה חבר? הוא חתיכת אפס, הוא מתנהג אליה חרא, הוא נראה פחות טוב ממני והספיק לי חצי שעה להקשיב לו כדי להבין שהוא מטומטם. אבל אני יושב ומסתכל עליהם מתמזמזים עכשיו. מסתכל מרחוק ומקנא. אז מה אם אני מרגיש חרא בגלל זה? אני אשכנע את עצמי שאני בסדר.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-4499723067931490183?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-11291860838420202142011-01-29T05:18:00.000+02:002011-01-29T05:18:10.482+02:00משום מקום אל תוך כלום<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">נוסע הביתה ורע לי. נוסע הביתה וחושב על זה שרוב הזמן רע לי. חושב למה אני בכלל חוזר הביתה, מה מחכה לי שם? רק קירות, רהיטים ובדידות. מגיע הביתה ונכנס לתוך חושך. מתיישב מול מסך ומתחיל לכתוב. בחוץ חורף אבל בפנים קר יותר אז בשביל מה צריך קירות בכלל. הרדיאטור והמזגן ביחד לא יצליחו לחמם קור מטאפיזי, בשביל זה צריך זוג ידיים וחיבוק חם ואוהב. חיבוק שאפשר להרדם איתו, ואז יפסיק להיות לי קר. כשיפסיק להיות לי קר יפסיק להיות לי רע. בינתיים אסתפק בלבכות מתחת לשמכה. לבכות עד שארדם ואז אפסיק לחשוב. לחשוב על זה שגם מחר לא ארגיש טוב.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-1129186083842020214?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-21075561049982090102011-01-28T06:06:00.000+02:002011-01-28T06:06:54.849+02:00נרקומן של תשומת לב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">בזבוז של כח, בזבוז של זמן, בזבוז של כסף, בזבוז של מעט מהשפיות שעוד נשארה לי, הכל בשביל לקבל את המנה, את הסם שמרגיע את הקריז, את ההרגשה שמרגיעה את הבדידות באופן זמני. הכל היה בזבוז אחד גדול כי בסוף זה מכה בי כמו תמיד, בסוף אני מזיק לעצמי וכועס על עצמי. הפסדתי הרבה היום כדי לנסות לקבל טיפת תשומת לב ממישהי. היא האחרונה שפגעה בי, ואני נורא מתגעגע לכל כך הרבה דברים שהרגשתי בגללה. אתמול נפגשנו במקרה והיא היתה נחמדה אלי יותר מבדרך כלל. מהר מאד התחלתי להתמלא געגועים, הפסקתי להתנכר אליה והסתרתי את הכעס שלי אליה. היא חיבקה אותי המון. קמתי בבוקר וזנחתי את כל התוכניות האחרות כדי לבלות בנוכחותה את כל שאר היום.<br /><br />מה יצא לי מכל זה בסוף? חוץ מכמה רגעים בודדים של תשומת לב, יצא לי בעיקר לגלות שיש לה חבר כבר חודש. היא אפילו לא אמרה את זה במפורש. כשנהגתי באוטו איתה ועם עוד ידידה נפלט לה השם שלו. הייתי צריך לשאול מי זה ואז הייתי צריך להסתיר את הדמעות. הם אפילו הכירו בפאב. גם אותי היא הכירה בפאב! מה לא בסדר בי? מי הוא בכלל? לא נתתי מעצמי מספיק? למה את נותנת לו הכל? לא מגיע גם לי קצת?<br /><br />אני יודע את התשובות, אבל זה לא מונע ממני לבכות מהשאלות. רציתי שנבטל את כל התוכניות להמשך היום אבל לא אמרתי כלום. הסתרתי הכל. כשהיו לי רגעים פנויים שחררתי דמעות. במשך היום המחשבות נעו בין לא לרצות לראות אותה יותר, לבין המחשבות (הדומיננטיות יותר) של אני לא שווה כלום, לא מגיע לי כלום. חוץ מזה היו גם רגעים שלא חשבתי בהם על שום דבר, הרגעים שבהם היא נגעה בי. היו לא מעט כאלו: ליטופים, חיבוקים, ואפילו מכות בישבן. כל מגע כזה היא כמו זריקה של מורפיום לוריד, אבל כזאת שמפסיקה להשפיע ברגע שהמחט יוצאת מהגוף. שניות אחרי שנגמר המגע חוזרת המציאות עם כל מה שמשתמע ממנה.<br /><br />אפרופו מציאות, כמעט נאלצתי לראות את החבר הזה שלה היום. הצלחתי להתחמק מזה ברגע האחרון. גם בלי לראות אותו סיימתי את היום גרוע יותר ממה שהתחלתי אותו, שגם זה לא היה משהו. עכשיו בודד לי יותר, עכשיו אני מתגעגע יותר, עכשיו עצוב לי יותר. הפסדתי הרבה היום כדי לסבול קצת יותר. זה לא מה שמגיע לי, אבל רק ככה אני אלמד. אולי אני אפסיק להזיק לעצמי מתישהו. אולי אפסיק להתנהג כמו נרקומן.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-2107556104998209010?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-38642240954340980292011-01-15T04:25:00.000+02:002011-01-15T04:25:58.213+02:00רק אני ויד שמאל<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">קודם נדפק לי המוח ורציתי לעשות משהו היום. סתם לשבת עם חברים על בירה. אפשר בפאב, אפשר אצלי או בבית אחר. אפילו הכנתי אורז לסושי, כמות גדולה כדי להכין כמה רולים למי שיצא לי לפגוש. הבעיה היא שכל חבר שדיברתי איתו לא היה פנוי היום, כולם בגלל איזו בחורה. חיפשתי חברים עד שנמאס לי לשמוע שכל אחד מהם כבר מסודר. אחד עם אשתו, אחד עם החברה, אחד עם הדייט, אחד עם האקסית. ואני? אני רוצה לעשות משהו בגלל בחורה כי לראות אותה היום דפק לי ת'מוח. מה, לא מגיע לי גם קצת יחס? אולי מגיע, אבל כלום לא קרה... אף אחד לא בידר אותי היום, אף אחד לא הקשיב לי, אף אחד לא חיבק אותי. בסוף נשארתי לבד בבית ועשיתי את מה שאני עושה הכי טוב.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-3864224095434098029?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-22918511092065555912011-01-08T04:26:00.000+02:002011-01-08T04:26:27.021+02:00מה הקטע עם ימי הולדת?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">פעם חגגתי יום ההולדת כמו כולם, עד שהתחלתי לשם לב איך השנים עוברות ואני נשאר תקוע במקום. גם כשהייתי חוגג ימי הולדת לא ממש הבנתי מה הקטע שלהם, אבל נהנתי מהתשומת הלב. בתכלס, אין שום סיבה לחגוג ביום שמסמל את מיקום כדור הארץ ביחס לשמש בזמן שבוא יצאת מהכוס של אמא שלך. בשלב כלשהו יום הולדת התחיל לסמל עבורי את מה שעוד לא הסתפקתי לעשות, כל מיני דברים שרוב האנשים בגילי כבר שחכו. קשה לי לשמוח ביום שבו כמעט כל משפט שעובר לי בראש מתחיל ב-"פאק, אני כבר בן X ועדיין לא...". כל כך הרבה "עדיין לא" כאלו... איך אפשר לחגוג ככה? נשאר רק לקוות שיהיה טוב יותר בשנה הבאה, ופעם באמת האמנתי בזה. כל שנה שעוברת בלי שינוי עושה אותי פחות אופטימי. ועברו מספיק שנים כדי להוריד את אופטימיות שלי לרמה שהתערבתי עם חבר על 500 שקל ששום דבר משמעותי לא הולך להשתפר לפחות עד השנה הבאה.<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-2291851109206555591?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-85407849622487283232011-01-02T01:15:00.003+02:002011-01-02T01:16:59.699+02:00TBIF - Too Bad It's Friday<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שנאתי כל יום שישי בחודשיים האחרונים. זה היום בשבוע שאני שובר את שגרת הלימודים וחוזר למה שהיה השגרה שלי במשך שלושת השנים שלפני תחילת הלימודים. זה יום שמוקדש ברובו לחברים שהייתי רואה מידי יום עד לא מזמן. חברים שעברתי איתם את רוב החוויות המשמעותיות בחיי, לטוב ולרע. אני פוגש אותם בפאב, שהוא גם מקום העבודה של חלקנו. רובם חברים אמיתיים, אנשים שאוהבים אותי ואני אוהב אותם, והפאב הוא עבורי מקום עבודה ובית שני כבר הרבה שנים. תמיד כיף שם, תמיד מצחיק, אבל למרות זאת כל יום שישי אני מצטער בסוף שבכלל יצאתי מהבית.<br /><div><br /></div><div>החברים האלו והפאב ספוגים בהמון זכרונות רעים. החל מהנשיקה האחרונה, דרך כל החוויות שהיו לי עם נשים, עד למצב שאני נמצא בו עכשיו, הכל קשור במידה כלשהי לפאב ולאותם חברים. בגלל זה, לשבת שם מציף אותי בפלאשבקים שהייתי שמח לשכוח. חלק מהחברים שאני פוגש הן גם נשים שפגעו בי בעבר. ובמשך כל היום מלווה אותי תחושה חזקה של חוסר. חוסר בתשומת לב, חוסר בכבוד עצמי, חוסר במגע או חוסר כללי לא מוגדר. מעין צימאון עצום למצוא פתרונות להכל, אבל כל מה שאני יכול זה להרוות את הצימאון עם בירה כדי לשכוח ממנו באופן זמני.</div><div><br /></div><div>אם ארצה או לא, כל יום שישי אני מוצא את עצמי שם. נשאר עד הסוף גם כשבא לי ללכת. מתאמץ להסתיר את אי הנוחות ונאבק במחשבות דכאוניות. נאלץ לדבר עם "חברים" שלא בא לי לראות ונאלץ להתאכזב כשלא נותנים לי תשומת לב כשאני רוצה. מתמודד אפילו עם חברים שמצד אחד לא בא לי לראות אותם ומצד שני ממש בא לי תשומת לב מהם. שיחבקו אותי, שיגעו בי, לפחות שארגיש שהם היו רוצים.</div><div><br /></div><div>למחרת בבוקר אני קם מבואס, אבל אף פעם לא עולה המחשבה להפסיק לבוא לפאב כל יום שישי. שם לפחות קורים דברים לעומת שאר הימים ה"משעממים" בשבוע. ואם קיים סיכוי שיקרה לי משהו טוב, כנראה שזה יקרה שם. לא אתן להזדמנות הזאת לברוח.</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-8540784962248728323?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-39974441656251838912010-12-27T23:27:00.000+02:002010-12-27T23:27:47.550+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הגיע הזמן לנסות לכתוב משהו כנה, משהו לא מסונן, ישר מבפנים, משהו שאפשר לכתוב רק תחת השפעת אלכוהול., והאין זהו יום נהדר להרוות את צמאוני לסובא? עוד יום מאלו שארצה למחוק מזכרוני. אחד מהימים שיוצא לי לגלות בהם שאני הרבה יותר פסיכוטי ממה שחשבתי.<br /><br />עדיין יש לי קצת מעצורים בכתיבה, יותר מידי עצירות לתיקונים ומחשבות. כנראה שעוד לא שתיתי מספיק. מזל שיש בחדר מאגר מכובד של שיכר. אולי רק עוד צייסר ואשכח ממה שקרה, לפחות רגעית לא לחשוב על הצורך להתמודד עם התובנות החדשות מהיום. אשתה קצת, ואז אכתוב על מה שקרה היום. ואתחיל לכתוב על שנאה עצמית. על פסימיות. על צורך בטיפול. על המצב שלי, ביחס לגיל שלי, ביחס לאחרים. אוסיף קצת רחמים עצמיים. קצת? הרבה. הרבה רחמים עצמיים. ואז להגיע למסקנה שהכל בגלל שאני בודד, ושבגלל שאני בודד אני פסיכוטי, ובגלל שאני פסיכוטי אני בודד. וכל החרא הזה שאני חופר בתוכו כבר חלק נכבד מחיי. מה יצא לי מזה? כלום. אז על הזין שלי עכשיו. שתיתי בשביל לשכוח לא בשביל לחפור. אז זדיין ממני חתיכת פוסט שאין לי מושג למה אני בכלל כותב.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-3997444165625183891?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-80712893058597548572010-12-25T02:10:00.000+02:002010-12-27T23:29:02.679+02:00תאוריית המצב היציב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div>יציבות זה לא הצד החזק שלי כנראה. נודע לי על זה בעיקר אחרי שמישהי אמרה ש-"שנינו לא יציבים וזה רעיון רע" בתור סיבה ללמה אנחנו לא מתאימים. אבל מה זה בכלל? "יציבות"? בתכלס זאת סתם מילה שמתארת בריאות נפשית ברמה שנוגדת את חוקי הטבע. להיות יציב זה לחשוב ולעשות רק מה שהגיוני וראוי כל הזמן, זה להגיע להחלטות על סמך שיקול דעת בלבד ובלי רגש. זה לחיות בלי לרצות דברים שלא צריך, בלי לפחד כשאין סיבה, בלי לבכות כשלא קרה אסון, בלי התפרצויות של התלהבות יתרה. זאת יציבות? נשמע לא אנושי ולא נורמטיבי.</div><div><br /></div><div>אז ברור שלכל אחד חסרה יציבות ברמה מסויימת, אבל מאז שאותה בחורה אמרה לי את זה התחלתי לחשוב שאולי לא תזיק לי תוספת יציבות קטנה. טוב, זה שקר, אני לא רוצה תוספת יציבות קטנה, אני רוצה להיות מאד יציב, הכי יציב שאפשר, יציב כמו <הכנס דימוי למשהו יציב>. גם אם זה מצב דימיוני, לא יזיק לנסות. כי די כבר, נמאס לי. נמאס לי לנסות לסיים שיחה עם מישהי ואז להתבאס כשהיא נגמרת. נמאס לי להתאכזב מנוכחות של מישהי ולהתאכזב באותה מידה מלא לראות אותה בפעם אחרת. נמאס לי לנסות להשיג תשומת לב ואז לקוות שיפסיקו להתיחס אלי כבר. נמאס לי להרגיש רע כשנוגעים בי ולהתפלל שיגעו בי שוב כשזה נגמר. נמאס לי לרצות לתת מעצמי המון ורק אחרי זה להקשיב לקול בראש שאומר שזה רעיון רע. נמאס לי לרצות מישהי כשהיא לא באזור וכשאני עומד מולה לשכוח שזה בכלל קרה.<br /><br />אני מבלבל בעיקר את עצמי אבל גם אחרים, הרי מישהי שמה לב לזה מספיק כדי שהיא תגיד לי "לא" בגלל זה. גם אם זה היה רק תירוץ, בכל תירוץ יש קצת אמת. אני משדר חוסר יציבות. לכן לאחרונה אני מנסה לפחות להראות יציב כלפי חוץ. כתבתי שאני כבר <a href="http://burnt-orange.blogspot.com/2010/12/blog-post_18.html">שחקן לא רע</a> ולדעתי להראות יציב זו חצי הדרך ליציבות אמיתית. זה לא מספיק כמובן, כי גם אם אני לא משדר את זה החוצה, אני עדיין מבולבל מבפנים. מה שאני הכי רוצה זו את היכולת להבחין מתי אני פועל על פי רגש ומתי מתוך היגיון. לדעת מה אני רוצה, ושזה תמיד יהיה גם מה שהגיוני לרצות, ולפעול להשיג את זה בלי תירוצים, בלי חרדות, בלי פחד. נשמע כמו שאיפות גדולות אה? מטרה רצינית ממש. זה כבר מעיד על משהו יציב.</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-8071289305859754857?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-26955270254331165512010-12-22T00:57:00.000+02:002010-12-22T00:57:24.478+02:00עוד אחת בבקשה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">חולם, חושק, מתגעגע ומפנטז. רק רוצה לחזור לרגעים שבהם הרגשתי מעט חיבה. לא רוצה משהו מיוחד עכשיו. רק קצת מגע, קצת מבטים, קצת מחמאות. לא יותר מקצת אבל מספיק כדי להפיג את הבדידות של הרגע. הייתי מסתפק בזה עכשיו ומבטיח לא לנסות להשיג יותר מזה. מה כבר ביקשתי? להרגיש נאהב שוב? גם אם יתברר בסוף שזה רק בראש שלי, זאת הרגשה ששווה להתאכזב בשבילה. זאת ההרגשה הכי טובה שיצא לי להכיר.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-2695527025433116551?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-41113712932599254712010-12-18T01:57:00.002+02:002010-12-18T02:01:02.100+02:00כבר לא שקוף כמו פעם<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">מהרבה בחינות אני תקוע במקום, לא מתקדם, לא משתפר, לא פותר דברים ולפעמים אפילו להפך, רק נהיה גרוע יותר. אבל לפחות במשהו אחד השתפרתי מאד לאחרונה - בלהסתיר. להסתיר במשמעות של לחייך כלפי חוץ ולהיות עצוב מבפנים, לזייף את ההרגשה באופן זמני כדי שאנשים מסביב לא ישימו לב לכלום. לקחת את זה לדרגה מקצועית זה להיות מסוגל למשל לבכות בצד כשאף אחד לא רואה, ואז לדבר עם אנשים בלי שהם אפילו יחשדו שקרה משהו. פעם הייתי גרוע בזה, כל מי שראה אותי ידע לזהות בקלות את מצב הרוח שלי, קראו אותי כמו ספר פתוח. התאמצתי להסתיר כמה שיכולתי רק כדי לתפקד, למשל כדי לא להראות יותר מידי דכאוני בזמן העבודה או אצל ההורים. הצלחתי להסתיר מספיק רק כדי לנהל אורח חיים תקין, וגם זה בקושי, אבל אחרי שנים של אימון אינטסיבי אני כבר יכול לזייף כרצוני מקצה אחד לקצה לשני, לאורך זמן ובצורה משכנעת.</span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">ליכולת לבנות חומה זמנית בין החיצוניות לפנימיות יש כמה יתרונות. ניצלתי את זה נהדר לפני כחודשיים כדי להראות למישהי ששיחקה בי (זאת שדיברתי עליה גם <a href="http://burnt-orange.blogspot.com/2010/12/blog-post_11.html">בפוסט הקודם</a>) שאני לא שם עליה בכלל. בעיקר לא רציתי לתת לה את הסיפוק לדעת שאני עצוב בגללה. לא רציתי לתת לה את ההרגשה שמישהו רצה אותה מספיק כדי להתאכזב מזה. היא לא אדם רע, אבל לא מגיע לה לקבל את הזריקת אגו הנוספת הזאת ממני, כבר נתתי לה מספיק כאלו. בכל מקרה, היתה לי מטרה ועמדתי בה בהצלחה, הצלחתי להסתיר בצורה משכנעת מאד לדעתי, במיוחד בהתחשב בנסיבות. זה קרה בסך הכל פחות משעה אחרי שמה שלא היה בינינו התפוצץ (בטח אכתוב על זה מתישהו), והדבר היחידי שהיא ראתה זה גבר שמח, שצוחק עם חברים ושלא איכפת לו מכלום אפילו לא מהנוכחות שלה שם.</span><br /><div><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;"><br /></span><br /><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הבעיה היא, שלא משנה כמה טוב אפשר להסתיר, תמיד בסוף צריך לשחרר את כל מה שנתקע בפנים, ועל כל דקה של חיוך מזוייף מצטברת ערימה של עצבות שרק מחכה לרגע המתאים לפרוץ החוצה. ככל שמזייפים טוב יותר, כך גדל הלחץ של מאגרי העצבות האלו. הם מתמלאים מהר יותר כנראה, עד שמידי פעם צריך להתרחק מכולם, למצוא איזו פינה בודדת או חבר טוב, ולשחרר קצת. חשוב להקפיד לעשות את זה, כי אם המאגרים מגיעים לתפוסה מלאה הם ישברו את הסכר ויפרצו החוצה בזמן הרבה פחות מתאים, ואני אומר את זה מניסיון. באותו יום שדיברתי עליו קודם למשל היו כמה שניות שלא הצלחתי להתעלם מהמחשבות בראש והעיניים התחילו לדמוע ליד אנשים וליד אותה בחורה. למזלי מיד אחרי כולם התחילו לצחוק ממשהו, אז הצטרפתי לכאורה לשמחה. כלפי חוץ צחקתי עם כולם, ואם מישהו ראה את הדמעות בעיניי באותו רגע מבחינתו אלו היו דמעות של שמחה. יותר מזל משכל.</span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-4111371293259925471?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-13296132139181228442010-12-11T08:02:00.000+02:002010-12-11T08:02:53.568+02:00אין צדק<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><div>היה לי יום רע בכל קנה מידה אפשרי. הייתי צריך להפריד בגופי בין שני חברים טובים שלי שהחליטו לקחת את המריבות המזדמנת בינהם לשלב האלים. ראיתי את הרצח בעיניים אצל שניהם, ראיתי את כל החייתיות שקיימת באדם יוצאת מהם ומופנית אחד כלפי הצד השני. בכוחות אחרונים הצלחנו אני ועוד שתי ידידות להרגיע את הרוחות ולסיים את הסיפור בלי נזקים משמעותיים. כשהעניינים נרגעו קצת הייתי מבואס אבל מרוצה עצמי, מהחלק שלי בסיפור, אבל אז עוד לא ידעתי על כך שזה אפילו לא הולך להיות הדבר הכי גרוע שיקרה באותו יום, המקרה הזה רק שם את הטון למה שקרה אחרי.</div><div><br /></div><div>מסתבר שמפגן הכוחניות של החבר שתקף ראשון מאד הרשים משום מה את אחת מהנוכחות באירוע. אחת מה"ידידות" שעזרו להפריד בין הנצים, היא גם במקרה אחת מתוך חמשת הבחורות (נכון לעכשיו) שפגעו בי בחיי, האחרונה מבינהן, פצע טרי עדיין, והיא בעצמה סיפור למספר פוסטים שכנראה יכתבו בעתיד הקרוב. למרות ואולי בגלל שבמשך יותר משעתיים לאחר המקרה ישבנו שלושתינו: החבר התוקף, היא ואני, בניסיון נואש להסביר לאותו חבר למה הוא לא בסדר, הדבר היחידי שחילחל למוח של מישהו מאיתנו היה ככל הנראה משיכה. משיכה שלה, אליו. הרגשתי את זה באוויר, את ההתקרבות בינהם, עד שלא יכולתי להשאר שם יותר ועזבתי. מאז שעזבתי עד לרגעים אלו לא יוצאת לי מחשבה מהראש: אם זה כל כך לא בסדר להיות בנאדם אלים, איך זה שבזמן שאני יושב בבית עכשיו, וכותב עוד פוסט בכייני למרחב האינטרנטי, קיים סיכוי סביר מאד שאותו חבר אלים מקיים את אחת מהפנטזיות הגדולות של חיי, ברגעים אלו ממש, איך?</div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-1329613213918122844?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-74083998430140850562010-12-08T01:49:00.000+02:002010-12-08T01:49:13.588+02:00לכולם יש בלוג?<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">שבוע שעבר הדלקתי את הלפטופ ליד חבר והעמוד הראשי של הבלוג היה פתוח במלוא הדרו, כנראה שחכתי לסגור אותו אחרי שכתבתי בו. בזריזות סגרתי את הדפדפן אבל אין לי מושג מה החבר הספיק לראות, ואין לי מושג אם נראה כאילו ניסיתי להסתיר משהו. הרגשתי קצת חשוף לכמה דקות אבל מהר מאד שחכתי מזה, עד היום. היום אותו חבר סיפר לי בהקשר אחר כלשהו שיש לו בלוג סודי משלו. למרות שממש רציתי, לא אמרתי לו כלום על שלי וטוב שכך. אמנם לא כתבתי כאן דברים שאנשים שמכירים אותי יופתעו מאד לשמוע, אבל הבלוג הזה הוא לא בשביל אנשים אחרים ובפרט לא בשביל כאלו שמכירים אותי. הבהרתי את זה כבר בפוסט הראשון, והפוסט הזה מתחיל להרגיש לי מיותר לחלוטין אז שיסתיים עכשיו.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-7408399843014085056?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-73905908929822544672010-12-05T04:46:00.003+02:002010-12-05T04:50:10.103+02:00מאוהב <=> אובססיבי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">כשאני מאוהב אני הופך להיות אובססיבי, לפחות כך חשבתי עד לא מזמן. האובססיה אצלי היא השתוקקות ליחס כלשהו, אפילו אם הוא חסר משמעות, אפילו אם הוא תמים וקר. האובססיה אצלי היא גם השתוקקות למגע, מקרי או לא מקרי, אפילו מגע קצר ולא מכוון יכול לגרום לצמרמורות בכל הגוף. בתקופות כאלו אני עסוק כל הזמן במחשבות על איך לקבל עוד תשומת לב, וזה מהר מאד הופך למחשבות של איך להיות נחמד ולתת מעצמי יותר. לתת את כולי כדי שישימו לב אלי, עד שאין לי מה לתת שלא נתתי כבר. האובססיות בינתיים בשלהן, רוצות יותר יחס, יותר מגע, ואז זה רק עניין של זמן עד ההתפוצצות. וזה תמיד מתפוצץ בסוף, זה תמיד נגמר רע. פעם לא ידעתי למה, היום יש לי השערות מבוססות. אחת מההשערות היא שאף פעם לא הייתי מאוהב בכלל. זו לא התאהבות שהופכת אותי לאובססיבי, זו האובססיביות עצמה שגומרת לי לדמיין שאני מאוהב.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-7390590892982254467?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-85510425681047953352010-12-01T00:42:00.000+02:002010-12-01T00:42:05.765+02:00<כותרת נדושה><div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">הכל צפוי. הכל מוכר. חוזר על עצמו כמו תקליט בפטיפון אוטומטי. כבר נאמר מזמן ע"י אחרים ותמיד נשמע אותו דבר. מילים שמתארות ריטואלים שאצלי כבר הפכו לפולחן. אישיות ממוחזרת, שלא לומדת מטעויות, רק שופכת החוצה קצת מהסבל שהיא מתמודדת איתו פעם אחר פעם. תמיד אותו סבל שקשור לאותו נושא, אותן נסיבות ואותן תוצאות. התרחשות חוזרת של אותם דברים שכבר קרו בעבר וברור שלא רק לי. מה כבר אפשר לחדש? איך אפשר לא להישמע נדוש? לא יודע, וכשזה נוגע לבלוג הזה לא איכפת לי. מחוץ לפה בדרך כלל כן איכפת, אבל זה בסך הכל עוד משהו שאין לי פתרון בשבילו.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-8551042568104795335?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-16816180342390181462010-11-30T01:30:00.000+02:002010-11-30T01:30:52.493+02:00למה הפסקתי לכתוב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">כשהתחלתי לכתוב חשבתי שזה יכול לעזור. כשהרגשתי שזה לא עוזר חשבתי שלפחות זה לא מזיק. הפסקתי לכתוב לפני חודש כשהתחלתי לחשוב שאולי זה מזיק. יכול להיות שהכתיבה מקבעת דברים במקום ושמה עליהם חותמת גומי שמאשרת את נכונותם לעתיד. יכול להיות שאפתח תלות בכתיבה. אראה בה מטרה במקום כלי. אם זה יקרה אני עוד עשוי להכניס את עצמי למצבים מסויימים בכוונה, רק כדי שיספקו לי חומר לכתוב עליו, וזה לא רעיון טוב. בינתיים, היה לי על מה לכתוב אבל המחשבות האלו הוציאו לי את החשק, לפחות עד עכשיו. ומה החזיר אותי לכאן? אין לי מושג, אולי מתישהו אדע ואולי מתישהו אכתוב על זה, בינתיים יש לי דברים יותר חשובים לעשות.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-1681618034239018146?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-39561821389020375202010-11-10T19:36:00.000+02:002010-11-10T19:36:15.185+02:00אופטימיות זעירה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">התחלות חדשות תמיד גורמות לי למחשבות אופטימיות מזדמנות שמתבטאות גם חיצונית בתחושת אופוריה. הסם הכי טוב( לפחות מתוך כל מאלו שניסיתי) הוא פשוט לרחף בדימיונות על השתלשלות האירועים שעשויה לקרות, כזאת שמובילה להגשמת הפנטזיות, כזאת שפוטרת את הבעיות, או לפחות כזאת שנותנת בעיטה בכיוון השני לרגרסיה שהחיים שלי נמצאים בה. כיף לשמוע את הקול הקטן בראש שאומר "הפעם זה לא יסתיים רע, </span><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">הפעם זה יסתיים אחרת, </span><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אני לא אתן לזה להכשל". זה עושה לי מספיק כיף, שמחשבה אחת כזאת יכולה לגרום לי לחייך לשבוע. מחשבה אופטימית כלשהי, בים של מחשבות אחרות, היא אפקט הפרפר שלי.</span><br /><br /><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">המציאות טופחת על פני במוקדם או במאוחר, לפעמים אפילו לפני שתחושת האופוריה מסתיימת. אבל זאת אף פעם לא הפתעה גדולה כל כך. החלק במוח שלא מושפע מסם הדימיונות היה אחראי כל אותו זמן על התחזיות הריאליסטיות יותר. לדעתי הרבה היו קוראים לתחזיות האלו נבואות שמגשימות את עצמן, אבל גם אם זה נכון, לאורך זמן אני מעדיף אותן על פני אשליות אופטימיות.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-3956182138902037520?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-59084363897417546262010-11-08T21:45:00.000+02:002010-11-08T21:45:00.044+02:00לתת לזמן לעשות את שלו<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span class="Apple-style-span" style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">אף פעם לא הצלחתי להתרחק זמנית מאנשים שנקשרתי אליהם גם כשאני יודע שזה הדבר הנכון לעשות. זה תמיד מגיע לשלב שבו צריך אני צריך לשמוע כמה פעמים משפטים בסגנון "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו". למרות שהיה לי ברור עוד לפני ששום דבר טוב לא יצא מלהמשיך לדבר, בדרך כלל לא הצלחתי להימנע מלשמוע את המשפטים האלו. אף פעם לא היה לי קל לקחת צעד אחורה כשצריך, לתת לדברים זמן להרגע ולחכות שהם יפתרו בטבעיות לאט לאט. אין לי סבלנות לזה! ריבים כאלו בין חברים מטרידים אותי כל כך שהם לא מאפשרים לחשוב בהיגיון. כמו גבר שזרקו אותו, ולאחר מכן הוא עושה כל טעות אפשרית שגורמת לצד השני רק להתרחק ממנו יותר, והוא בדרך להרוס כל סיכוי שאי פעם יחזרו להיות ביחד.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-5908436389741754626?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-83046722769605507542010-11-06T09:45:00.001+02:002010-11-06T09:45:03.249+02:00יש לי רק את עצמי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">לפעמים גם חברים טובים יכולים לצאת נגדך, לפגוע בך ולגרום להרגשה רעה. ברגעים כאלו הדבר היחידי שעובר לי בראש זה למה. למה בחרתי להעביר את שש השנים האחרונות בחברת אנשים שמצד אחד אוהבים אותי ורוצים בטובתי ומצד שני עושים כל כך הרבה דברים שפוגעים בי. שיחות איתם הופכות מהר מאד משיחות עידוד לויכוח על מי צודק (או מי צועק חזק יותר). ובזמנים כאלו, אני מבין, אין לי באמת חברים. לאף אחד אין באמת חברים. חברות זה משהו אלטרואיסטי, ואלטרואיזם לא קיים באמת.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-8304672276960550754?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-4081131987368716364.post-50214003081732380342010-11-05T23:49:00.000+02:002010-11-05T23:49:10.225+02:00בלוג (או: צאו לי מהבלוג)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on"><span style="font-family: Arial, Helvetica, sans-serif;">כששמעתי את המילה הזאת בפעם הראשונה לפני כמה שנים לא דמיינתי לעצמי שגם לי יהיה אחד כזה. אבל בתכלס, זה לא הולך להיות בלוג במלוא מובן המילה. הבלוג הזה יהיה שונה. זאת תהיה הפינה הקטנה שלי להיות כנה עם עצמי, להבדיל מבלוגים אחרים שברובם משמשים אנשים להפיץ את משנתם ברבים. אני צריך מקום לפרוק את כל הדברים שעוברים לי בראש ביחד עם המחשבה "בה לי לכתוב את זה איפשהו". אני צריך מקום להציג בפני עצמי את הדברים שעובדים לי בראש כדי לבין אותם טוב יותר. אני לא רוצה פרסום, המקום הזה הוא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. אם הגעת לפה במקרה, אני ממליץ לך לצאת כי שום דבר טוב לא יצא מזה. אם בכל זאת יצא לך לקרוא מה שכתוב כאן (ואפילו אם אהבת את זה), שמור/י את זה לעצמך. תודה</span>.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/4081131987368716364-5021400308173238034?l=burnt-orange.blogspot.com' alt='' /></div>כתום כההnoreply@blogger.com0