שעון החול מתקתק

הדיסוננס בראש מפריע לישון. הצורך בפתרון מתנגש עם הצורך בפתרון מיידי. טיפול אמיתי ובטוח בבעיות חייב להיות איטי וזהיר אבל הזמן שעובר רק עושה את זה קשה יותר. שעון החול מתקתק, אני לא נהיה צעיר יותר ואני לא נהיה בודד פחות. ככל שהזמן עובר הסיכוי לשבור את החומות מסביבי קטן. צריך למהר אבל אסור לפעול לשנות דברים כי זה צפוי לעשות יותר נזק מתועלת. ככה זה כשמתמודדים עם חרדות. צריך לחכות ל-"סביבה הבטוחה" שהמטפלת הקודמת דיברה עליה. כל פעולה לא זהירה יכולה לקחת אותי צעד קדימה ואז הרבה צעדים אחורה. בפועל זה אומר שנגזר עלי להשאר כמעט פסיבי, לחכות למצב שארגיש בו בטוח, לא כי זה מה שאני רוצה, לא כי זה מה שאני יכול, אלא כי זה מה שנכון. ההמתנה מחפרנת. האי-וודאות מפריע לישון. חוסר התקווה מיאש. על האחרון אין מה להתלונן בתכלס. יאוש מתאים לי עכשיו, הוא מחליף את הלחץ. יאוש זה סגירת מעגל. זה להשלים עם זה שלתקופה בלתי מוגבלת, כל הפנטזיות שלי לא יצאו מהמגירה, שבמיטה ישארו רק קור וכריות, שחיבוקים ימשיכו להיות תמימים וידותיים, שמה שאני עכשיו זה מה שישאר. החברים מסביבי כבר התרגלו אלי, עכשיו תורי.

ואני יודע ששעון חול לא מתקתק

קקי, הכל קקי

תחושה של כישלון אופפת את התקופה האחרונה. הכשלונות מוציאים ממני את הכח ואת הרצון להתאמץ על מנת למנוע כשלונות נוספים. יאוש אחד מתחלף ביאוש אחר. הציפיות שלי מעצמי יורדות. הויתורים שלי לעצמי מתרבים. אני לא עומד בזמנים, לא עומד בדרישות של אחרים, לא עומד בציפיות שלי, לא עומד הזין. הזין כן עומד אבל הוא בהחלט יותר חלק מהבעיה מאשר חלק מהפתרון. ובנימה אופטימית זו התחלתי טיפול חדש לפני חודש, שני במספר. זה שינוי מרענן לשפוך את המחשבות ישר מהראש מול מישהו שמקשיב להן בזמן אמת במקום לנסות לבטא אותן באותיות לבנות על רקע שחור שלא מיועדות לאף אדם ספציפי. אולי בגלל זה כתבתי כאן פחות לאחרונה. 

אני לא מאמין בתפילות אבל

הלוואי והפעם יהיה לך טוב, שהבחור שהכרת לא מזמן והתמזמז איתו לידי יעשה אותך מאושרת. מי אני שאתווכח עם שיקול הדעת שלך. כנראה שהוא באמת עדיף עלי. הוא נראה יותר טוב ממני. הוא בוודאות יותר שפוי ויציב ממני. מגיע לך מישהו כמוהו. מישהו שיתיחס אליך כאילו את האחת והיחידה בשבילו. שיתן לך את כל היחס שהחבר הקודם שלך לא נתן ובגלל זה זרקת אותו. שיתן לך את כל מה שאני הייתי רוצה לתת לך.

הלוואי והייתי יכול להעלים את עצמי מחייך. לא נוח לי עם זה שאת צריכה לנסות להתחבא ממני כשאת נמצאת איתו. גם ככה את לא מתחבאת טוב מספיק וגם ככה כבר התרגלתי לראות דברים כאלו. כל בחורה שאי פעם רציתי יצא לי לראות עם מישהו אחר בסוף. זה תמיד היה מישהו אחר במקומי וזה בדרך כלל היה מישהו שאני מכיר. אני מתנצל על מבטי הקנאה אם שמת לב אליהם. מתנצל שאני גורם לך לאי נוחות מעצם הנוכחות שלי. פשוט תשכחי ממני. תתעלמי.

הלוואי ויפסיק לכאוב לי. שהעיניים יפסיקו לדמוע כל פעם שאני נזכר ברגעים שהיו לנו ביחד. את היחידה שאי פעם גרמה לי להרגיש שמישהי רוצה אותי. אני יודע שכנראה הכל היה רק אצלי בראש, אבל את ההרגשה הזאת קשה לשכוח. אולי מתישהו, בעתיד טוב יותר, ההרגשה הזאת לא תהיה כל כך זרה, וזה בהחלט עשוי לפתור הרבה בעיות. הלוואי וזה יקרה.

משכתי את זה מספיק זמן

אני הולך לעשות שינוי פתאומי בתוכניות. "כדאי שאסיע אותך בבית עכשיו, זה נראה לי מוגזם שנבלה את כל היום ביחד". היא מגמגת בהסכמה. "אי אפשר להמשיך להתנהג כאילו אנחנו ידידים".  היא יודעת שאני רוצה שנהיה חברים, אבל היא רואה בי כידיד ומתנהגת איתי כאילו אני החברה הכי טובה שלה. "בימים האחרונים היה ממש כיף אבל חייבים להפסיק." הכיף היה שקר, הימים האחרונים היו כניעה שלי לרצון לקבל תשומת לב ממנה, ולא משנה מאיזה סוג. "מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי בקול הססני. מה אני רוצה? בקשר לתוכניות שהיו? בקשר אליך? לא הבנתי... "אני רוצה אותך".... לא באמת אמרתי את זה מחוץ ללב. במציאות אמרתי "זה לא תלוי רק בי".... מה ניסיתי לומר בכלל? מאותו רגע הרסתי את השיחה. מיותר לציין שאת התוכניות המשכנו כרגיל. כשסיימנו הסעתי אותה הביתה ולא דיברנו על זה שוב.

"תן לה להתבשל עם עצמה", אמר לי חבר טוב שהתקשרתי אליו מיד אחרי שהיא ירדה מהאוטו, "שתחשוב על מה שאמרת ותחזור אליך עם תשובה". אם בבישול עסקינן אולי אפתח בלוג על בישול. מנת היום: בחור נחמד ובודד ברוטב דכאוני על מצע לא יציב של שנאה עצמית ובעיות חרדה. בזמן שהיא מתבשלת אני מטגן את עצמי בשמן רותח. כל הזמן רק חושב על מה היא חושבת ומה יהיה בהמשך. התחלתי להתגעגע אליה רק בגלל המחשבה שאולי הנשיקה והחיבוק שקיבלתי ממנה באותו יום הם האחרונים. החלטתי שאני את החברות שלי איתה סיימתי! כדאי להפסיק את זה עכשיו לפני שיהיה גרוע יותר. כבר הייתי בסרט הזה יותר מפעם אחת, להיות החברה הכי טובה של מישהי שאני רוצה זה אסון לבריאות הנפשית שלי ולסביבה.

לפני שבועיים היא נפרדה מהחבר שלה אחרי חודש שהיא לא הפסיקה להתלונן עליו. היא אמרה לי "אני לא מבינה מה עשיתי עם האפס הזה". "גם אני חושב שהוא אפס". לא אמרתי שהייתי מעדיף להיות האפס הזה במקום האפס שהוא אני. "אז למה לא אמרת לי את זה קודם?". "אני לא חושב שזה לעניין שאגיד דברים כאלו וגם ככה לא היית מתיחסת לזה כדעה אובייקטיבית". "אז למה לא אמרת למישהו אחר שיגיד לי את זה?". מה לעזאזל?

תקופת מבחנים נוסח פסיכוטי

אז מה אם יש לי מבחן חשוב מחר? עדיף לבזבז את הזמן. עדיף להעביר את כל היום עם מישהו שאני רוצה שתתן לי תשומת לב. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו בעולם זה התשומת לב ממנה. היא רצתה שנפגש בכלל, אני פשוט לא יכולתי להגיד לא. אז מה אם אין סיכוי שיקרה משהו? היא כבר אמרה לי שאנחנו רק ידידים, אפילו היום היא אמרה את זה שוב. כשהיא אמרה את זה הייתי שיכור, אמרתי לה שמבחינתי אנחנו לא ידידים, היא רק מישהי שאני רוצה לזיין (במילים האלו בערך) ואחרי זה ביקשתי סליחה על זה. אז מה אם יש לה חבר? הוא חתיכת אפס, הוא מתנהג אליה חרא, הוא נראה פחות טוב ממני והספיק לי חצי שעה להקשיב לו כדי להבין שהוא מטומטם. אבל אני יושב ומסתכל עליהם מתמזמזים עכשיו. מסתכל מרחוק ומקנא. אז מה אם אני מרגיש חרא בגלל זה? אני אשכנע את עצמי שאני בסדר.

משום מקום אל תוך כלום

נוסע הביתה ורע לי. נוסע הביתה וחושב על זה שרוב הזמן רע לי. חושב למה אני בכלל חוזר הביתה, מה מחכה לי שם? רק קירות, רהיטים ובדידות. מגיע הביתה ונכנס לתוך חושך. מתיישב מול מסך ומתחיל לכתוב. בחוץ חורף אבל בפנים קר יותר אז בשביל מה צריך קירות בכלל. הרדיאטור והמזגן ביחד לא יצליחו לחמם קור מטאפיזי, בשביל זה צריך זוג ידיים וחיבוק חם ואוהב. חיבוק שאפשר להרדם איתו, ואז יפסיק להיות לי קר. כשיפסיק להיות לי קר יפסיק להיות לי רע. בינתיים אסתפק בלבכות מתחת לשמכה. לבכות עד שארדם ואז אפסיק לחשוב. לחשוב על זה שגם מחר לא ארגיש טוב.

נרקומן של תשומת לב

בזבוז של כח, בזבוז של זמן, בזבוז של כסף, בזבוז של מעט מהשפיות שעוד נשארה לי, הכל בשביל לקבל את המנה, את הסם שמרגיע את הקריז, את ההרגשה שמרגיעה את הבדידות באופן זמני. הכל היה בזבוז אחד גדול כי בסוף זה מכה בי כמו תמיד, בסוף אני מזיק לעצמי וכועס על עצמי. הפסדתי הרבה היום כדי לנסות לקבל טיפת תשומת לב ממישהי. היא האחרונה שפגעה בי, ואני נורא מתגעגע לכל כך הרבה דברים שהרגשתי בגללה. אתמול נפגשנו במקרה והיא היתה נחמדה אלי יותר מבדרך כלל. מהר מאד התחלתי להתמלא געגועים, הפסקתי להתנכר אליה והסתרתי את הכעס שלי אליה. היא חיבקה אותי המון. קמתי בבוקר וזנחתי את כל התוכניות האחרות כדי לבלות בנוכחותה את כל שאר היום.

מה יצא לי מכל זה בסוף? חוץ מכמה רגעים בודדים של תשומת לב, יצא לי בעיקר לגלות שיש לה חבר כבר חודש. היא אפילו לא אמרה את זה במפורש. כשנהגתי באוטו איתה ועם עוד ידידה נפלט לה השם שלו. הייתי צריך לשאול מי זה ואז הייתי צריך להסתיר את הדמעות. הם אפילו הכירו בפאב. גם אותי היא הכירה בפאב! מה לא בסדר בי? מי הוא בכלל? לא נתתי מעצמי מספיק? למה את נותנת לו הכל? לא מגיע גם לי קצת?

אני יודע את התשובות, אבל זה לא מונע ממני לבכות מהשאלות. רציתי שנבטל את כל התוכניות להמשך היום אבל לא אמרתי כלום. הסתרתי הכל. כשהיו לי רגעים פנויים שחררתי דמעות. במשך היום המחשבות נעו בין לא לרצות לראות אותה יותר, לבין המחשבות (הדומיננטיות יותר) של אני לא שווה כלום, לא מגיע לי כלום. חוץ מזה היו גם רגעים שלא חשבתי בהם על שום דבר, הרגעים שבהם היא נגעה בי. היו לא מעט כאלו: ליטופים, חיבוקים, ואפילו מכות בישבן. כל מגע כזה היא כמו זריקה של מורפיום לוריד, אבל כזאת שמפסיקה להשפיע ברגע שהמחט יוצאת מהגוף. שניות אחרי שנגמר המגע חוזרת המציאות עם כל מה שמשתמע ממנה.

אפרופו מציאות, כמעט נאלצתי לראות את החבר הזה שלה היום. הצלחתי להתחמק מזה ברגע האחרון. גם בלי לראות אותו סיימתי את היום גרוע יותר ממה שהתחלתי אותו, שגם זה לא היה משהו. עכשיו בודד לי יותר, עכשיו אני מתגעגע יותר, עכשיו עצוב לי יותר. הפסדתי הרבה היום כדי לסבול קצת יותר. זה לא מה שמגיע לי, אבל רק ככה אני אלמד. אולי אני אפסיק להזיק לעצמי מתישהו. אולי אפסיק להתנהג כמו נרקומן.