מהרבה בחינות אני תקוע במקום, לא מתקדם, לא משתפר, לא פותר דברים ולפעמים אפילו להפך, רק נהיה גרוע יותר. אבל לפחות במשהו אחד השתפרתי מאד לאחרונה - בלהסתיר. להסתיר במשמעות של לחייך כלפי חוץ ולהיות עצוב מבפנים, לזייף את ההרגשה באופן זמני כדי שאנשים מסביב לא ישימו לב לכלום. לקחת את זה לדרגה מקצועית זה להיות מסוגל למשל לבכות בצד כשאף אחד לא רואה, ואז לדבר עם אנשים בלי שהם אפילו יחשדו שקרה משהו. פעם הייתי גרוע בזה, כל מי שראה אותי ידע לזהות בקלות את מצב הרוח שלי, קראו אותי כמו ספר פתוח. התאמצתי להסתיר כמה שיכולתי רק כדי לתפקד, למשל כדי לא להראות יותר מידי דכאוני בזמן העבודה או אצל ההורים. הצלחתי להסתיר מספיק רק כדי לנהל אורח חיים תקין, וגם זה בקושי, אבל אחרי שנים של אימון אינטסיבי אני כבר יכול לזייף כרצוני מקצה אחד לקצה לשני, לאורך זמן ובצורה משכנעת.
ליכולת לבנות חומה זמנית בין החיצוניות לפנימיות יש כמה יתרונות. ניצלתי את זה נהדר לפני כחודשיים כדי להראות למישהי ששיחקה בי (זאת שדיברתי עליה גם בפוסט הקודם) שאני לא שם עליה בכלל. בעיקר לא רציתי לתת לה את הסיפוק לדעת שאני עצוב בגללה. לא רציתי לתת לה את ההרגשה שמישהו רצה אותה מספיק כדי להתאכזב מזה. היא לא אדם רע, אבל לא מגיע לה לקבל את הזריקת אגו הנוספת הזאת ממני, כבר נתתי לה מספיק כאלו. בכל מקרה, היתה לי מטרה ועמדתי בה בהצלחה, הצלחתי להסתיר בצורה משכנעת מאד לדעתי, במיוחד בהתחשב בנסיבות. זה קרה בסך הכל פחות משעה אחרי שמה שלא היה בינינו התפוצץ (בטח אכתוב על זה מתישהו), והדבר היחידי שהיא ראתה זה גבר שמח, שצוחק עם חברים ושלא איכפת לו מכלום אפילו לא מהנוכחות שלה שם.
הבעיה היא, שלא משנה כמה טוב אפשר להסתיר, תמיד בסוף צריך לשחרר את כל מה שנתקע בפנים, ועל כל דקה של חיוך מזוייף מצטברת ערימה של עצבות שרק מחכה לרגע המתאים לפרוץ החוצה. ככל שמזייפים טוב יותר, כך גדל הלחץ של מאגרי העצבות האלו. הם מתמלאים מהר יותר כנראה, עד שמידי פעם צריך להתרחק מכולם, למצוא איזו פינה בודדת או חבר טוב, ולשחרר קצת. חשוב להקפיד לעשות את זה, כי אם המאגרים מגיעים לתפוסה מלאה הם ישברו את הסכר ויפרצו החוצה בזמן הרבה פחות מתאים, ואני אומר את זה מניסיון. באותו יום שדיברתי עליו קודם למשל היו כמה שניות שלא הצלחתי להתעלם מהמחשבות בראש והעיניים התחילו לדמוע ליד אנשים וליד אותה בחורה. למזלי מיד אחרי כולם התחילו לצחוק ממשהו, אז הצטרפתי לכאורה לשמחה. כלפי חוץ צחקתי עם כולם, ואם מישהו ראה את הדמעות בעיניי באותו רגע מבחינתו אלו היו דמעות של שמחה. יותר מזל משכל.
ליכולת לבנות חומה זמנית בין החיצוניות לפנימיות יש כמה יתרונות. ניצלתי את זה נהדר לפני כחודשיים כדי להראות למישהי ששיחקה בי (זאת שדיברתי עליה גם בפוסט הקודם) שאני לא שם עליה בכלל. בעיקר לא רציתי לתת לה את הסיפוק לדעת שאני עצוב בגללה. לא רציתי לתת לה את ההרגשה שמישהו רצה אותה מספיק כדי להתאכזב מזה. היא לא אדם רע, אבל לא מגיע לה לקבל את הזריקת אגו הנוספת הזאת ממני, כבר נתתי לה מספיק כאלו. בכל מקרה, היתה לי מטרה ועמדתי בה בהצלחה, הצלחתי להסתיר בצורה משכנעת מאד לדעתי, במיוחד בהתחשב בנסיבות. זה קרה בסך הכל פחות משעה אחרי שמה שלא היה בינינו התפוצץ (בטח אכתוב על זה מתישהו), והדבר היחידי שהיא ראתה זה גבר שמח, שצוחק עם חברים ושלא איכפת לו מכלום אפילו לא מהנוכחות שלה שם.
הבעיה היא, שלא משנה כמה טוב אפשר להסתיר, תמיד בסוף צריך לשחרר את כל מה שנתקע בפנים, ועל כל דקה של חיוך מזוייף מצטברת ערימה של עצבות שרק מחכה לרגע המתאים לפרוץ החוצה. ככל שמזייפים טוב יותר, כך גדל הלחץ של מאגרי העצבות האלו. הם מתמלאים מהר יותר כנראה, עד שמידי פעם צריך להתרחק מכולם, למצוא איזו פינה בודדת או חבר טוב, ולשחרר קצת. חשוב להקפיד לעשות את זה, כי אם המאגרים מגיעים לתפוסה מלאה הם ישברו את הסכר ויפרצו החוצה בזמן הרבה פחות מתאים, ואני אומר את זה מניסיון. באותו יום שדיברתי עליו קודם למשל היו כמה שניות שלא הצלחתי להתעלם מהמחשבות בראש והעיניים התחילו לדמוע ליד אנשים וליד אותה בחורה. למזלי מיד אחרי כולם התחילו לצחוק ממשהו, אז הצטרפתי לכאורה לשמחה. כלפי חוץ צחקתי עם כולם, ואם מישהו ראה את הדמעות בעיניי באותו רגע מבחינתו אלו היו דמעות של שמחה. יותר מזל משכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה