למה הפסקתי לכתוב

כשהתחלתי לכתוב חשבתי שזה יכול לעזור. כשהרגשתי שזה לא עוזר חשבתי שלפחות זה לא מזיק. הפסקתי לכתוב לפני חודש כשהתחלתי לחשוב שאולי זה מזיק. יכול להיות שהכתיבה מקבעת דברים במקום ושמה עליהם חותמת גומי שמאשרת את נכונותם לעתיד. יכול להיות שאפתח תלות בכתיבה. אראה בה מטרה במקום כלי. אם זה יקרה אני עוד עשוי להכניס את עצמי למצבים מסויימים בכוונה, רק כדי שיספקו לי חומר לכתוב עליו, וזה לא רעיון טוב. בינתיים, היה לי על מה לכתוב אבל המחשבות האלו הוציאו לי את החשק, לפחות עד עכשיו. ומה החזיר אותי לכאן? אין לי מושג, אולי מתישהו אדע ואולי מתישהו אכתוב על זה, בינתיים יש לי דברים יותר חשובים לעשות.

אופטימיות זעירה

התחלות חדשות תמיד גורמות לי למחשבות אופטימיות מזדמנות שמתבטאות גם חיצונית בתחושת אופוריה. הסם הכי טוב( לפחות מתוך כל מאלו שניסיתי) הוא פשוט לרחף בדימיונות על השתלשלות האירועים שעשויה לקרות, כזאת שמובילה להגשמת הפנטזיות, כזאת שפוטרת את הבעיות, או לפחות כזאת שנותנת בעיטה בכיוון השני לרגרסיה שהחיים שלי נמצאים בה. כיף לשמוע את הקול הקטן בראש שאומר "הפעם זה לא יסתיים רע, הפעם זה יסתיים אחרת, אני לא אתן לזה להכשל". זה עושה לי מספיק כיף, שמחשבה אחת כזאת יכולה לגרום לי לחייך לשבוע. מחשבה אופטימית כלשהי, בים של מחשבות אחרות, היא אפקט הפרפר שלי.

המציאות טופחת על פני במוקדם או במאוחר, לפעמים אפילו לפני שתחושת האופוריה מסתיימת. אבל זאת אף פעם לא הפתעה גדולה כל כך. החלק במוח שלא מושפע מסם הדימיונות היה אחראי כל אותו זמן על התחזיות הריאליסטיות יותר. לדעתי הרבה היו קוראים לתחזיות האלו נבואות שמגשימות את עצמן, אבל גם אם זה נכון, לאורך זמן אני מעדיף אותן על פני אשליות אופטימיות.

לתת לזמן לעשות את שלו

אף פעם לא הצלחתי להתרחק זמנית מאנשים שנקשרתי אליהם גם כשאני יודע שזה הדבר הנכון לעשות. זה תמיד מגיע לשלב שבו צריך אני צריך לשמוע כמה פעמים משפטים בסגנון "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו". למרות שהיה לי ברור עוד לפני ששום דבר טוב לא יצא מלהמשיך לדבר, בדרך כלל לא הצלחתי להימנע מלשמוע את המשפטים האלו. אף פעם לא היה לי קל לקחת צעד אחורה כשצריך, לתת לדברים זמן להרגע ולחכות שהם יפתרו בטבעיות לאט לאט. אין לי סבלנות לזה! ריבים כאלו בין חברים מטרידים אותי כל כך שהם לא מאפשרים לחשוב בהיגיון. כמו גבר שזרקו אותו, ולאחר מכן הוא עושה כל טעות אפשרית שגורמת לצד השני רק להתרחק ממנו יותר, והוא בדרך להרוס כל סיכוי שאי פעם יחזרו להיות ביחד.

יש לי רק את עצמי

לפעמים גם חברים טובים יכולים לצאת נגדך, לפגוע בך ולגרום להרגשה רעה. ברגעים כאלו הדבר היחידי שעובר לי בראש זה למה. למה בחרתי להעביר את שש השנים האחרונות בחברת אנשים שמצד אחד אוהבים אותי ורוצים בטובתי ומצד שני עושים כל כך הרבה דברים שפוגעים בי. שיחות איתם הופכות מהר מאד משיחות עידוד לויכוח על מי צודק (או מי צועק חזק יותר). ובזמנים כאלו, אני מבין, אין לי באמת חברים. לאף אחד אין באמת חברים. חברות זה משהו אלטרואיסטי, ואלטרואיזם לא קיים באמת.

בלוג (או: צאו לי מהבלוג)

כששמעתי את המילה הזאת בפעם הראשונה לפני כמה שנים לא דמיינתי לעצמי שגם לי יהיה אחד כזה. אבל בתכלס, זה לא הולך להיות בלוג במלוא מובן המילה. הבלוג הזה יהיה שונה. זאת תהיה הפינה הקטנה שלי להיות כנה עם עצמי, להבדיל מבלוגים אחרים שברובם משמשים אנשים להפיץ את משנתם ברבים. אני צריך מקום לפרוק את כל הדברים שעוברים לי בראש ביחד עם המחשבה "בה לי לכתוב את זה איפשהו". אני צריך מקום להציג בפני עצמי את הדברים שעובדים לי בראש כדי לבין אותם טוב יותר. אני לא רוצה פרסום, המקום הזה הוא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. אם הגעת לפה במקרה, אני ממליץ לך לצאת כי שום דבר טוב לא יצא מזה. אם בכל זאת יצא לך לקרוא מה שכתוב כאן (ואפילו אם אהבת את זה), שמור/י את זה לעצמך. תודה.