משום מקום אל תוך כלום

נוסע הביתה ורע לי. נוסע הביתה וחושב על זה שרוב הזמן רע לי. חושב למה אני בכלל חוזר הביתה, מה מחכה לי שם? רק קירות, רהיטים ובדידות. מגיע הביתה ונכנס לתוך חושך. מתיישב מול מסך ומתחיל לכתוב. בחוץ חורף אבל בפנים קר יותר אז בשביל מה צריך קירות בכלל. הרדיאטור והמזגן ביחד לא יצליחו לחמם קור מטאפיזי, בשביל זה צריך זוג ידיים וחיבוק חם ואוהב. חיבוק שאפשר להרדם איתו, ואז יפסיק להיות לי קר. כשיפסיק להיות לי קר יפסיק להיות לי רע. בינתיים אסתפק בלבכות מתחת לשמכה. לבכות עד שארדם ואז אפסיק לחשוב. לחשוב על זה שגם מחר לא ארגיש טוב.

נרקומן של תשומת לב

בזבוז של כח, בזבוז של זמן, בזבוז של כסף, בזבוז של מעט מהשפיות שעוד נשארה לי, הכל בשביל לקבל את המנה, את הסם שמרגיע את הקריז, את ההרגשה שמרגיעה את הבדידות באופן זמני. הכל היה בזבוז אחד גדול כי בסוף זה מכה בי כמו תמיד, בסוף אני מזיק לעצמי וכועס על עצמי. הפסדתי הרבה היום כדי לנסות לקבל טיפת תשומת לב ממישהי. היא האחרונה שפגעה בי, ואני נורא מתגעגע לכל כך הרבה דברים שהרגשתי בגללה. אתמול נפגשנו במקרה והיא היתה נחמדה אלי יותר מבדרך כלל. מהר מאד התחלתי להתמלא געגועים, הפסקתי להתנכר אליה והסתרתי את הכעס שלי אליה. היא חיבקה אותי המון. קמתי בבוקר וזנחתי את כל התוכניות האחרות כדי לבלות בנוכחותה את כל שאר היום.

מה יצא לי מכל זה בסוף? חוץ מכמה רגעים בודדים של תשומת לב, יצא לי בעיקר לגלות שיש לה חבר כבר חודש. היא אפילו לא אמרה את זה במפורש. כשנהגתי באוטו איתה ועם עוד ידידה נפלט לה השם שלו. הייתי צריך לשאול מי זה ואז הייתי צריך להסתיר את הדמעות. הם אפילו הכירו בפאב. גם אותי היא הכירה בפאב! מה לא בסדר בי? מי הוא בכלל? לא נתתי מעצמי מספיק? למה את נותנת לו הכל? לא מגיע גם לי קצת?

אני יודע את התשובות, אבל זה לא מונע ממני לבכות מהשאלות. רציתי שנבטל את כל התוכניות להמשך היום אבל לא אמרתי כלום. הסתרתי הכל. כשהיו לי רגעים פנויים שחררתי דמעות. במשך היום המחשבות נעו בין לא לרצות לראות אותה יותר, לבין המחשבות (הדומיננטיות יותר) של אני לא שווה כלום, לא מגיע לי כלום. חוץ מזה היו גם רגעים שלא חשבתי בהם על שום דבר, הרגעים שבהם היא נגעה בי. היו לא מעט כאלו: ליטופים, חיבוקים, ואפילו מכות בישבן. כל מגע כזה היא כמו זריקה של מורפיום לוריד, אבל כזאת שמפסיקה להשפיע ברגע שהמחט יוצאת מהגוף. שניות אחרי שנגמר המגע חוזרת המציאות עם כל מה שמשתמע ממנה.

אפרופו מציאות, כמעט נאלצתי לראות את החבר הזה שלה היום. הצלחתי להתחמק מזה ברגע האחרון. גם בלי לראות אותו סיימתי את היום גרוע יותר ממה שהתחלתי אותו, שגם זה לא היה משהו. עכשיו בודד לי יותר, עכשיו אני מתגעגע יותר, עכשיו עצוב לי יותר. הפסדתי הרבה היום כדי לסבול קצת יותר. זה לא מה שמגיע לי, אבל רק ככה אני אלמד. אולי אני אפסיק להזיק לעצמי מתישהו. אולי אפסיק להתנהג כמו נרקומן.

רק אני ויד שמאל

קודם נדפק לי המוח ורציתי לעשות משהו היום. סתם לשבת עם חברים על בירה. אפשר בפאב, אפשר אצלי או בבית אחר. אפילו הכנתי אורז לסושי, כמות גדולה כדי להכין כמה רולים למי שיצא לי לפגוש. הבעיה היא שכל חבר שדיברתי איתו לא היה פנוי היום, כולם בגלל איזו בחורה. חיפשתי חברים עד שנמאס לי לשמוע שכל אחד מהם כבר מסודר. אחד עם אשתו, אחד עם החברה, אחד עם הדייט, אחד עם האקסית. ואני? אני רוצה לעשות משהו בגלל בחורה כי לראות אותה היום דפק לי ת'מוח. מה, לא מגיע לי גם קצת יחס? אולי מגיע, אבל כלום לא קרה... אף אחד לא בידר אותי היום, אף אחד לא הקשיב לי, אף אחד לא חיבק אותי. בסוף נשארתי לבד בבית ועשיתי את מה שאני עושה הכי טוב.

מה הקטע עם ימי הולדת?

פעם חגגתי יום ההולדת כמו כולם, עד שהתחלתי לשם לב איך השנים עוברות ואני נשאר תקוע במקום. גם כשהייתי חוגג ימי הולדת לא ממש הבנתי מה הקטע שלהם, אבל נהנתי מהתשומת הלב. בתכלס, אין שום סיבה לחגוג ביום שמסמל את מיקום כדור הארץ ביחס לשמש בזמן שבוא יצאת מהכוס של אמא שלך. בשלב כלשהו יום הולדת התחיל לסמל עבורי את מה שעוד לא הסתפקתי לעשות, כל מיני דברים שרוב האנשים בגילי כבר שחכו. קשה לי לשמוח ביום שבו כמעט כל משפט שעובר לי בראש מתחיל ב-"פאק, אני כבר בן X ועדיין לא...". כל כך הרבה "עדיין לא" כאלו... איך אפשר לחגוג ככה? נשאר רק לקוות שיהיה טוב יותר בשנה הבאה, ופעם באמת האמנתי בזה. כל שנה שעוברת בלי שינוי עושה אותי פחות אופטימי. ועברו מספיק שנים כדי להוריד את אופטימיות שלי לרמה שהתערבתי עם חבר על 500 שקל ששום דבר משמעותי לא הולך להשתפר לפחות עד השנה הבאה.

TBIF - Too Bad It's Friday

שנאתי כל יום שישי בחודשיים האחרונים. זה היום בשבוע שאני שובר את שגרת הלימודים וחוזר למה שהיה השגרה שלי במשך שלושת השנים שלפני תחילת הלימודים. זה יום שמוקדש ברובו לחברים שהייתי רואה מידי יום עד לא מזמן. חברים שעברתי איתם את רוב החוויות המשמעותיות בחיי, לטוב ולרע. אני פוגש אותם בפאב, שהוא גם מקום העבודה של חלקנו. רובם חברים אמיתיים, אנשים שאוהבים אותי ואני אוהב אותם, והפאב הוא עבורי מקום עבודה ובית שני כבר הרבה שנים. תמיד כיף שם, תמיד מצחיק, אבל למרות זאת כל יום שישי אני מצטער בסוף שבכלל יצאתי מהבית.

החברים האלו והפאב ספוגים בהמון זכרונות רעים. החל מהנשיקה האחרונה, דרך כל החוויות שהיו לי עם נשים, עד למצב שאני נמצא בו עכשיו, הכל קשור במידה כלשהי לפאב ולאותם חברים. בגלל זה, לשבת שם מציף אותי בפלאשבקים שהייתי שמח לשכוח. חלק מהחברים שאני פוגש הן גם נשים שפגעו בי בעבר. ובמשך כל היום מלווה אותי תחושה חזקה של חוסר. חוסר בתשומת לב, חוסר בכבוד עצמי, חוסר במגע או חוסר כללי לא מוגדר. מעין צימאון עצום למצוא פתרונות להכל, אבל כל מה שאני יכול זה להרוות את הצימאון עם בירה כדי לשכוח ממנו באופן זמני.

אם ארצה או לא, כל יום שישי אני מוצא את עצמי שם. נשאר עד הסוף גם כשבא לי ללכת. מתאמץ להסתיר את אי הנוחות ונאבק במחשבות דכאוניות. נאלץ לדבר עם "חברים" שלא בא לי לראות ונאלץ להתאכזב כשלא נותנים לי תשומת לב כשאני רוצה. מתמודד אפילו עם חברים שמצד אחד לא בא לי לראות אותם ומצד שני ממש בא לי תשומת לב מהם. שיחבקו אותי, שיגעו בי, לפחות שארגיש שהם היו רוצים.

למחרת בבוקר אני קם מבואס, אבל אף פעם לא עולה המחשבה להפסיק לבוא לפאב כל יום שישי. שם לפחות קורים דברים לעומת שאר הימים ה"משעממים" בשבוע. ואם קיים סיכוי שיקרה לי משהו טוב, כנראה שזה יקרה שם. לא אתן להזדמנות הזאת לברוח.