יום שישי, 18 במרץ 2011

אני לא מאמין בתפילות אבל

הלוואי והפעם יהיה לך טוב, שהבחור שהכרת לא מזמן והתמזמז איתו לידי יעשה אותך מאושרת. מי אני שאתווכח עם שיקול הדעת שלך. כנראה שהוא באמת עדיף עלי. הוא נראה יותר טוב ממני. הוא בוודאות יותר שפוי ויציב ממני. מגיע לך מישהו כמוהו. מישהו שיתיחס אליך כאילו את האחת והיחידה בשבילו. שיתן לך את כל היחס שהחבר הקודם שלך לא נתן ובגלל זה זרקת אותו. שיתן לך את כל מה שאני הייתי רוצה לתת לך.

הלוואי והייתי יכול להעלים את עצמי מחייך. לא נוח לי עם זה שאת צריכה לנסות להתחבא ממני כשאת נמצאת איתו. גם ככה את לא מתחבאת טוב מספיק וגם ככה כבר התרגלתי לראות דברים כאלו. כל בחורה שאי פעם רציתי יצא לי לראות עם מישהו אחר בסוף. זה תמיד היה מישהו אחר במקומי וזה בדרך כלל היה מישהו שאני מכיר. אני מתנצל על מבטי הקנאה אם שמת לב אליהם. מתנצל שאני גורם לך לאי נוחות מעצם הנוכחות שלי. פשוט תשכחי ממני. תתעלמי.

הלוואי ויפסיק לכאוב לי. שהעיניים יפסיקו לדמוע כל פעם שאני נזכר ברגעים שהיו לנו ביחד. את היחידה שאי פעם גרמה לי להרגיש שמישהי רוצה אותי. אני יודע שכנראה הכל היה רק אצלי בראש, אבל את ההרגשה הזאת קשה לשכוח. אולי מתישהו, בעתיד טוב יותר, ההרגשה הזאת לא תהיה כל כך זרה, וזה בהחלט עשוי לפתור הרבה בעיות. הלוואי וזה יקרה.

יום שישי, 4 במרץ 2011

משכתי את זה מספיק זמן

אני הולך לעשות שינוי פתאומי בתוכניות. "כדאי שאסיע אותך בבית עכשיו, זה נראה לי מוגזם שנבלה את כל היום ביחד". היא מגמגת בהסכמה. "אי אפשר להמשיך להתנהג כאילו אנחנו ידידים".  היא יודעת שאני רוצה שנהיה חברים, אבל היא רואה בי כידיד ומתנהגת איתי כאילו אני החברה הכי טובה שלה. "בימים האחרונים היה ממש כיף אבל חייבים להפסיק." הכיף היה שקר, הימים האחרונים היו כניעה שלי לרצון לקבל תשומת לב ממנה, ולא משנה מאיזה סוג. "מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי בקול הססני. מה אני רוצה? בקשר לתוכניות שהיו? בקשר אליך? לא הבנתי... "אני רוצה אותך".... לא באמת אמרתי את זה מחוץ ללב. במציאות אמרתי "זה לא תלוי רק בי".... מה ניסיתי לומר בכלל? מאותו רגע הרסתי את השיחה. מיותר לציין שאת התוכניות המשכנו כרגיל. כשסיימנו הסעתי אותה הביתה ולא דיברנו על זה שוב.

"תן לה להתבשל עם עצמה", אמר לי חבר טוב שהתקשרתי אליו מיד אחרי שהיא ירדה מהאוטו, "שתחשוב על מה שאמרת ותחזור אליך עם תשובה". אם בבישול עסקינן אולי אפתח בלוג על בישול. מנת היום: בחור נחמד ובודד ברוטב דכאוני על מצע לא יציב של שנאה עצמית ובעיות חרדה. בזמן שהיא מתבשלת אני מטגן את עצמי בשמן רותח. כל הזמן רק חושב על מה היא חושבת ומה יהיה בהמשך. התחלתי להתגעגע אליה רק בגלל המחשבה שאולי הנשיקה והחיבוק שקיבלתי ממנה באותו יום הם האחרונים. החלטתי שאני את החברות שלי איתה סיימתי! כדאי להפסיק את זה עכשיו לפני שיהיה גרוע יותר. כבר הייתי בסרט הזה יותר מפעם אחת, להיות החברה הכי טובה של מישהי שאני רוצה זה אסון לבריאות הנפשית שלי ולסביבה.

לפני שבועיים היא נפרדה מהחבר שלה אחרי חודש שהיא לא הפסיקה להתלונן עליו. היא אמרה לי "אני לא מבינה מה עשיתי עם האפס הזה". "גם אני חושב שהוא אפס". לא אמרתי שהייתי מעדיף להיות האפס הזה במקום האפס שהוא אני. "אז למה לא אמרת לי את זה קודם?". "אני לא חושב שזה לעניין שאגיד דברים כאלו וגם ככה לא היית מתיחסת לזה כדעה אובייקטיבית". "אז למה לא אמרת למישהו אחר שיגיד לי את זה?". מה לעזאזל?