שעון החול מתקתק

הדיסוננס בראש מפריע לישון. הצורך בפתרון מתנגש עם הצורך בפתרון מיידי. טיפול אמיתי ובטוח בבעיות חייב להיות איטי וזהיר אבל הזמן שעובר רק עושה את זה קשה יותר. שעון החול מתקתק, אני לא נהיה צעיר יותר ואני לא נהיה בודד פחות. ככל שהזמן עובר הסיכוי לשבור את החומות מסביבי קטן. צריך למהר אבל אסור לפעול לשנות דברים כי זה צפוי לעשות יותר נזק מתועלת. ככה זה כשמתמודדים עם חרדות. צריך לחכות ל-"סביבה הבטוחה" שהמטפלת הקודמת דיברה עליה. כל פעולה לא זהירה יכולה לקחת אותי צעד קדימה ואז הרבה צעדים אחורה. בפועל זה אומר שנגזר עלי להשאר כמעט פסיבי, לחכות למצב שארגיש בו בטוח, לא כי זה מה שאני רוצה, לא כי זה מה שאני יכול, אלא כי זה מה שנכון. ההמתנה מחפרנת. האי-וודאות מפריע לישון. חוסר התקווה מיאש. על האחרון אין מה להתלונן בתכלס. יאוש מתאים לי עכשיו, הוא מחליף את הלחץ. יאוש זה סגירת מעגל. זה להשלים עם זה שלתקופה בלתי מוגבלת, כל הפנטזיות שלי לא יצאו מהמגירה, שבמיטה ישארו רק קור וכריות, שחיבוקים ימשיכו להיות תמימים וידותיים, שמה שאני עכשיו זה מה שישאר. החברים מסביבי כבר התרגלו אלי, עכשיו תורי.

ואני יודע ששעון חול לא מתקתק

קקי, הכל קקי

תחושה של כישלון אופפת את התקופה האחרונה. הכשלונות מוציאים ממני את הכח ואת הרצון להתאמץ על מנת למנוע כשלונות נוספים. יאוש אחד מתחלף ביאוש אחר. הציפיות שלי מעצמי יורדות. הויתורים שלי לעצמי מתרבים. אני לא עומד בזמנים, לא עומד בדרישות של אחרים, לא עומד בציפיות שלי, לא עומד הזין. הזין כן עומד אבל הוא בהחלט יותר חלק מהבעיה מאשר חלק מהפתרון. ובנימה אופטימית זו התחלתי טיפול חדש לפני חודש, שני במספר. זה שינוי מרענן לשפוך את המחשבות ישר מהראש מול מישהו שמקשיב להן בזמן אמת במקום לנסות לבטא אותן באותיות לבנות על רקע שחור שלא מיועדות לאף אדם ספציפי. אולי בגלל זה כתבתי כאן פחות לאחרונה.