הגיע הזמן לנסות לכתוב משהו כנה, משהו לא מסונן, ישר מבפנים, משהו שאפשר לכתוב רק תחת השפעת אלכוהול., והאין זהו יום נהדר להרוות את צמאוני לסובא? עוד יום מאלו שארצה למחוק מזכרוני. אחד מהימים שיוצא לי לגלות בהם שאני הרבה יותר פסיכוטי ממה שחשבתי.

עדיין יש לי קצת מעצורים בכתיבה, יותר מידי עצירות לתיקונים ומחשבות. כנראה שעוד לא שתיתי מספיק. מזל שיש בחדר מאגר מכובד של שיכר. אולי רק עוד צייסר ואשכח ממה שקרה, לפחות רגעית לא לחשוב על הצורך להתמודד עם התובנות החדשות מהיום. אשתה קצת, ואז אכתוב על מה שקרה היום. ואתחיל לכתוב על שנאה עצמית. על פסימיות. על צורך בטיפול. על המצב שלי, ביחס לגיל שלי, ביחס לאחרים. אוסיף קצת רחמים עצמיים. קצת? הרבה. הרבה רחמים עצמיים. ואז להגיע למסקנה שהכל בגלל שאני בודד, ושבגלל שאני בודד אני פסיכוטי, ובגלל שאני פסיכוטי אני בודד. וכל החרא הזה שאני חופר בתוכו כבר חלק נכבד מחיי. מה יצא לי מזה? כלום. אז על הזין שלי עכשיו. שתיתי בשביל לשכוח לא בשביל לחפור. אז זדיין ממני חתיכת פוסט שאין לי מושג למה אני בכלל כותב.

תאוריית המצב היציב

יציבות זה לא הצד החזק שלי כנראה. נודע לי על זה בעיקר אחרי שמישהי אמרה ש-"שנינו לא יציבים וזה רעיון רע" בתור סיבה ללמה אנחנו לא מתאימים. אבל מה זה בכלל? "יציבות"? בתכלס זאת סתם מילה שמתארת בריאות נפשית ברמה שנוגדת את חוקי הטבע. להיות יציב זה לחשוב ולעשות רק מה שהגיוני וראוי כל הזמן, זה להגיע להחלטות על סמך שיקול דעת בלבד ובלי רגש. זה לחיות בלי לרצות דברים שלא צריך, בלי לפחד כשאין סיבה, בלי לבכות כשלא קרה אסון, בלי התפרצויות של התלהבות יתרה. זאת יציבות? נשמע לא אנושי ולא נורמטיבי.

אז ברור שלכל אחד חסרה יציבות ברמה מסויימת, אבל מאז שאותה בחורה אמרה לי את זה התחלתי לחשוב שאולי לא תזיק לי תוספת יציבות קטנה. טוב, זה שקר, אני לא רוצה תוספת יציבות קטנה, אני רוצה להיות מאד יציב, הכי יציב שאפשר, יציב כמו <הכנס דימוי למשהו יציב>. גם אם זה מצב דימיוני, לא יזיק לנסות. כי די כבר, נמאס לי. נמאס לי לנסות לסיים שיחה עם מישהי ואז להתבאס כשהיא נגמרת. נמאס לי להתאכזב מנוכחות של מישהי ולהתאכזב באותה מידה מלא לראות אותה בפעם אחרת. נמאס לי לנסות להשיג תשומת לב ואז לקוות שיפסיקו להתיחס אלי כבר. נמאס לי להרגיש רע כשנוגעים בי ולהתפלל שיגעו בי שוב כשזה נגמר. נמאס לי לרצות לתת מעצמי המון ורק אחרי זה להקשיב לקול בראש שאומר שזה רעיון רע. נמאס לי לרצות מישהי כשהיא לא באזור וכשאני עומד מולה לשכוח שזה בכלל קרה.

אני מבלבל בעיקר את עצמי אבל גם אחרים, הרי מישהי שמה לב לזה מספיק כדי שהיא תגיד לי "לא" בגלל זה. גם אם זה היה רק תירוץ, בכל תירוץ יש קצת אמת. אני משדר חוסר יציבות. לכן לאחרונה אני מנסה לפחות להראות יציב כלפי חוץ. כתבתי שאני כבר שחקן לא רע ולדעתי להראות יציב זו חצי הדרך ליציבות אמיתית. זה לא מספיק כמובן, כי גם אם אני לא משדר את זה החוצה, אני עדיין מבולבל מבפנים. מה שאני הכי רוצה זו את היכולת להבחין מתי אני פועל על פי רגש ומתי מתוך היגיון. לדעת מה אני רוצה, ושזה תמיד יהיה גם מה שהגיוני לרצות, ולפעול להשיג את זה בלי תירוצים, בלי חרדות, בלי פחד. נשמע כמו שאיפות גדולות אה? מטרה רצינית ממש. זה כבר מעיד על משהו יציב.

עוד אחת בבקשה

חולם, חושק, מתגעגע ומפנטז. רק רוצה לחזור לרגעים שבהם הרגשתי מעט חיבה. לא רוצה משהו מיוחד עכשיו. רק קצת מגע, קצת מבטים, קצת מחמאות. לא יותר מקצת אבל מספיק כדי להפיג את הבדידות של הרגע. הייתי מסתפק בזה עכשיו ומבטיח לא לנסות להשיג יותר מזה. מה כבר ביקשתי? להרגיש נאהב שוב? גם אם יתברר בסוף שזה רק בראש שלי, זאת הרגשה ששווה להתאכזב בשבילה. זאת ההרגשה הכי טובה שיצא לי להכיר.

כבר לא שקוף כמו פעם

מהרבה בחינות אני תקוע במקום, לא מתקדם, לא משתפר, לא פותר דברים ולפעמים אפילו להפך, רק נהיה גרוע יותר. אבל לפחות במשהו אחד השתפרתי מאד לאחרונה - בלהסתיר. להסתיר במשמעות של לחייך כלפי חוץ ולהיות עצוב מבפנים, לזייף את ההרגשה באופן זמני כדי שאנשים מסביב לא ישימו לב לכלום. לקחת את זה לדרגה מקצועית זה להיות מסוגל למשל לבכות בצד כשאף אחד לא רואה, ואז לדבר עם אנשים בלי שהם אפילו יחשדו שקרה משהו. פעם הייתי גרוע בזה, כל מי שראה אותי ידע לזהות בקלות את מצב הרוח שלי, קראו אותי כמו ספר פתוח. התאמצתי להסתיר כמה שיכולתי רק כדי לתפקד, למשל כדי לא להראות יותר מידי דכאוני בזמן העבודה או אצל ההורים. הצלחתי להסתיר מספיק רק כדי לנהל אורח חיים תקין, וגם זה בקושי, אבל אחרי שנים של אימון אינטסיבי אני כבר יכול לזייף כרצוני מקצה אחד לקצה לשני, לאורך זמן ובצורה משכנעת.


ליכולת לבנות חומה זמנית בין החיצוניות לפנימיות יש כמה יתרונות. ניצלתי את זה נהדר לפני כחודשיים כדי להראות למישהי ששיחקה בי (זאת שדיברתי עליה גם בפוסט הקודם) שאני לא שם עליה בכלל. בעיקר לא רציתי לתת לה את הסיפוק לדעת שאני עצוב בגללה. לא רציתי לתת לה את ההרגשה שמישהו רצה אותה מספיק כדי להתאכזב מזה. היא לא אדם רע, אבל לא מגיע לה לקבל את הזריקת אגו הנוספת הזאת ממני, כבר נתתי לה מספיק כאלו. בכל מקרה, היתה לי מטרה ועמדתי בה בהצלחה, הצלחתי להסתיר בצורה משכנעת מאד לדעתי, במיוחד בהתחשב בנסיבות. זה קרה בסך הכל פחות משעה אחרי שמה שלא היה בינינו התפוצץ (בטח אכתוב על זה מתישהו), והדבר היחידי שהיא ראתה זה גבר שמח, שצוחק עם חברים ושלא איכפת לו מכלום אפילו לא מהנוכחות שלה שם.

הבעיה היא, שלא משנה כמה טוב אפשר להסתיר, תמיד בסוף צריך לשחרר את כל מה שנתקע בפנים, ועל כל דקה של חיוך מזוייף מצטברת ערימה של עצבות שרק מחכה לרגע המתאים לפרוץ החוצה. ככל שמזייפים טוב יותר, כך גדל הלחץ של מאגרי העצבות האלו. הם מתמלאים מהר יותר כנראה, עד שמידי פעם צריך להתרחק מכולם, למצוא איזו פינה בודדת או חבר טוב, ולשחרר קצת. חשוב להקפיד לעשות את זה, כי אם המאגרים מגיעים לתפוסה מלאה הם ישברו את הסכר ויפרצו החוצה בזמן הרבה פחות מתאים, ואני אומר את זה מניסיון. באותו יום שדיברתי עליו קודם למשל היו כמה שניות שלא הצלחתי להתעלם מהמחשבות בראש והעיניים התחילו לדמוע ליד אנשים וליד אותה בחורה. למזלי מיד אחרי כולם התחילו לצחוק ממשהו, אז הצטרפתי לכאורה לשמחה. כלפי חוץ צחקתי עם כולם, ואם מישהו ראה את הדמעות בעיניי באותו רגע מבחינתו אלו היו דמעות של שמחה. יותר מזל משכל.

אין צדק

היה לי יום רע בכל קנה מידה אפשרי. הייתי צריך להפריד בגופי בין שני חברים טובים שלי שהחליטו לקחת את המריבות המזדמנת בינהם לשלב האלים. ראיתי את הרצח בעיניים אצל שניהם, ראיתי את כל החייתיות שקיימת באדם יוצאת מהם ומופנית אחד כלפי הצד השני. בכוחות אחרונים הצלחנו אני ועוד שתי ידידות להרגיע את הרוחות ולסיים את הסיפור בלי נזקים משמעותיים. כשהעניינים נרגעו קצת הייתי מבואס אבל מרוצה עצמי, מהחלק שלי בסיפור, אבל אז עוד לא ידעתי על כך שזה אפילו לא הולך להיות הדבר הכי גרוע שיקרה באותו יום, המקרה הזה רק שם את הטון למה שקרה אחרי.

מסתבר שמפגן הכוחניות של החבר שתקף ראשון מאד הרשים משום מה את אחת מהנוכחות באירוע. אחת מה"ידידות" שעזרו להפריד בין הנצים, היא גם במקרה אחת מתוך חמשת הבחורות (נכון לעכשיו) שפגעו בי בחיי, האחרונה מבינהן, פצע טרי עדיין, והיא בעצמה סיפור למספר פוסטים שכנראה יכתבו בעתיד הקרוב. למרות ואולי בגלל שבמשך יותר משעתיים לאחר המקרה ישבנו שלושתינו: החבר התוקף, היא ואני, בניסיון נואש להסביר לאותו חבר למה הוא לא בסדר, הדבר היחידי שחילחל למוח של מישהו מאיתנו היה ככל הנראה משיכה. משיכה שלה, אליו. הרגשתי את זה באוויר, את ההתקרבות בינהם, עד שלא יכולתי להשאר שם יותר ועזבתי. מאז שעזבתי עד לרגעים אלו לא יוצאת לי מחשבה מהראש: אם זה כל כך לא בסדר להיות בנאדם אלים, איך זה שבזמן שאני יושב בבית עכשיו, וכותב עוד פוסט בכייני למרחב האינטרנטי, קיים סיכוי סביר מאד שאותו חבר אלים מקיים את אחת מהפנטזיות הגדולות של חיי, ברגעים אלו ממש, איך?

לכולם יש בלוג?

שבוע שעבר הדלקתי את הלפטופ ליד חבר והעמוד הראשי של הבלוג היה פתוח במלוא הדרו, כנראה שחכתי לסגור אותו אחרי שכתבתי בו. בזריזות סגרתי את הדפדפן אבל אין לי מושג מה החבר הספיק לראות, ואין לי מושג אם נראה כאילו ניסיתי להסתיר משהו. הרגשתי קצת חשוף לכמה דקות אבל מהר מאד שחכתי מזה, עד היום. היום אותו חבר סיפר לי בהקשר אחר כלשהו שיש לו בלוג סודי משלו. למרות שממש רציתי, לא אמרתי לו כלום על שלי וטוב שכך. אמנם לא כתבתי כאן דברים שאנשים שמכירים אותי יופתעו מאד לשמוע, אבל הבלוג הזה הוא לא בשביל אנשים אחרים ובפרט לא בשביל כאלו שמכירים אותי. הבהרתי את זה כבר בפוסט הראשון, והפוסט הזה מתחיל להרגיש לי מיותר לחלוטין אז שיסתיים עכשיו.

מאוהב <=> אובססיבי

כשאני מאוהב אני הופך להיות אובססיבי, לפחות כך חשבתי עד לא מזמן. האובססיה אצלי היא השתוקקות ליחס כלשהו, אפילו אם הוא חסר משמעות, אפילו אם הוא תמים וקר. האובססיה אצלי היא גם השתוקקות למגע, מקרי או לא מקרי, אפילו מגע קצר ולא מכוון יכול לגרום לצמרמורות בכל הגוף. בתקופות כאלו אני עסוק כל הזמן במחשבות על איך לקבל עוד תשומת לב, וזה מהר מאד הופך למחשבות של איך להיות נחמד ולתת מעצמי יותר. לתת את כולי כדי שישימו לב אלי, עד שאין לי מה לתת שלא נתתי כבר. האובססיות בינתיים בשלהן, רוצות יותר יחס, יותר מגע, ואז זה רק עניין של זמן עד ההתפוצצות. וזה תמיד מתפוצץ בסוף, זה תמיד נגמר רע. פעם לא ידעתי למה, היום יש לי השערות מבוססות. אחת מההשערות היא שאף פעם לא הייתי מאוהב בכלל. זו לא התאהבות שהופכת אותי לאובססיבי, זו האובססיביות עצמה שגומרת לי לדמיין שאני מאוהב.

<כותרת נדושה>

הכל צפוי. הכל מוכר. חוזר על עצמו כמו תקליט בפטיפון אוטומטי. כבר נאמר מזמן ע"י אחרים ותמיד נשמע אותו דבר. מילים שמתארות ריטואלים שאצלי כבר הפכו לפולחן. אישיות ממוחזרת, שלא לומדת מטעויות, רק שופכת החוצה קצת מהסבל שהיא מתמודדת איתו פעם אחר פעם. תמיד אותו סבל שקשור לאותו נושא, אותן נסיבות ואותן תוצאות. התרחשות חוזרת של אותם דברים שכבר קרו בעבר וברור שלא רק לי. מה כבר אפשר לחדש? איך אפשר לא להישמע נדוש? לא יודע, וכשזה נוגע לבלוג הזה לא איכפת לי. מחוץ לפה בדרך כלל כן איכפת, אבל זה בסך הכל עוד משהו שאין לי פתרון בשבילו.

למה הפסקתי לכתוב

כשהתחלתי לכתוב חשבתי שזה יכול לעזור. כשהרגשתי שזה לא עוזר חשבתי שלפחות זה לא מזיק. הפסקתי לכתוב לפני חודש כשהתחלתי לחשוב שאולי זה מזיק. יכול להיות שהכתיבה מקבעת דברים במקום ושמה עליהם חותמת גומי שמאשרת את נכונותם לעתיד. יכול להיות שאפתח תלות בכתיבה. אראה בה מטרה במקום כלי. אם זה יקרה אני עוד עשוי להכניס את עצמי למצבים מסויימים בכוונה, רק כדי שיספקו לי חומר לכתוב עליו, וזה לא רעיון טוב. בינתיים, היה לי על מה לכתוב אבל המחשבות האלו הוציאו לי את החשק, לפחות עד עכשיו. ומה החזיר אותי לכאן? אין לי מושג, אולי מתישהו אדע ואולי מתישהו אכתוב על זה, בינתיים יש לי דברים יותר חשובים לעשות.

אופטימיות זעירה

התחלות חדשות תמיד גורמות לי למחשבות אופטימיות מזדמנות שמתבטאות גם חיצונית בתחושת אופוריה. הסם הכי טוב( לפחות מתוך כל מאלו שניסיתי) הוא פשוט לרחף בדימיונות על השתלשלות האירועים שעשויה לקרות, כזאת שמובילה להגשמת הפנטזיות, כזאת שפוטרת את הבעיות, או לפחות כזאת שנותנת בעיטה בכיוון השני לרגרסיה שהחיים שלי נמצאים בה. כיף לשמוע את הקול הקטן בראש שאומר "הפעם זה לא יסתיים רע, הפעם זה יסתיים אחרת, אני לא אתן לזה להכשל". זה עושה לי מספיק כיף, שמחשבה אחת כזאת יכולה לגרום לי לחייך לשבוע. מחשבה אופטימית כלשהי, בים של מחשבות אחרות, היא אפקט הפרפר שלי.

המציאות טופחת על פני במוקדם או במאוחר, לפעמים אפילו לפני שתחושת האופוריה מסתיימת. אבל זאת אף פעם לא הפתעה גדולה כל כך. החלק במוח שלא מושפע מסם הדימיונות היה אחראי כל אותו זמן על התחזיות הריאליסטיות יותר. לדעתי הרבה היו קוראים לתחזיות האלו נבואות שמגשימות את עצמן, אבל גם אם זה נכון, לאורך זמן אני מעדיף אותן על פני אשליות אופטימיות.

לתת לזמן לעשות את שלו

אף פעם לא הצלחתי להתרחק זמנית מאנשים שנקשרתי אליהם גם כשאני יודע שזה הדבר הנכון לעשות. זה תמיד מגיע לשלב שבו צריך אני צריך לשמוע כמה פעמים משפטים בסגנון "אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו". למרות שהיה לי ברור עוד לפני ששום דבר טוב לא יצא מלהמשיך לדבר, בדרך כלל לא הצלחתי להימנע מלשמוע את המשפטים האלו. אף פעם לא היה לי קל לקחת צעד אחורה כשצריך, לתת לדברים זמן להרגע ולחכות שהם יפתרו בטבעיות לאט לאט. אין לי סבלנות לזה! ריבים כאלו בין חברים מטרידים אותי כל כך שהם לא מאפשרים לחשוב בהיגיון. כמו גבר שזרקו אותו, ולאחר מכן הוא עושה כל טעות אפשרית שגורמת לצד השני רק להתרחק ממנו יותר, והוא בדרך להרוס כל סיכוי שאי פעם יחזרו להיות ביחד.

יש לי רק את עצמי

לפעמים גם חברים טובים יכולים לצאת נגדך, לפגוע בך ולגרום להרגשה רעה. ברגעים כאלו הדבר היחידי שעובר לי בראש זה למה. למה בחרתי להעביר את שש השנים האחרונות בחברת אנשים שמצד אחד אוהבים אותי ורוצים בטובתי ומצד שני עושים כל כך הרבה דברים שפוגעים בי. שיחות איתם הופכות מהר מאד משיחות עידוד לויכוח על מי צודק (או מי צועק חזק יותר). ובזמנים כאלו, אני מבין, אין לי באמת חברים. לאף אחד אין באמת חברים. חברות זה משהו אלטרואיסטי, ואלטרואיזם לא קיים באמת.

בלוג (או: צאו לי מהבלוג)

כששמעתי את המילה הזאת בפעם הראשונה לפני כמה שנים לא דמיינתי לעצמי שגם לי יהיה אחד כזה. אבל בתכלס, זה לא הולך להיות בלוג במלוא מובן המילה. הבלוג הזה יהיה שונה. זאת תהיה הפינה הקטנה שלי להיות כנה עם עצמי, להבדיל מבלוגים אחרים שברובם משמשים אנשים להפיץ את משנתם ברבים. אני צריך מקום לפרוק את כל הדברים שעוברים לי בראש ביחד עם המחשבה "בה לי לכתוב את זה איפשהו". אני צריך מקום להציג בפני עצמי את הדברים שעובדים לי בראש כדי לבין אותם טוב יותר. אני לא רוצה פרסום, המקום הזה הוא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. אם הגעת לפה במקרה, אני ממליץ לך לצאת כי שום דבר טוב לא יצא מזה. אם בכל זאת יצא לך לקרוא מה שכתוב כאן (ואפילו אם אהבת את זה), שמור/י את זה לעצמך. תודה.