כשאני מאוהב אני הופך להיות אובססיבי, לפחות כך חשבתי עד לא מזמן. האובססיה אצלי היא השתוקקות ליחס כלשהו, אפילו אם הוא חסר משמעות, אפילו אם הוא תמים וקר. האובססיה אצלי היא גם השתוקקות למגע, מקרי או לא מקרי, אפילו מגע קצר ולא מכוון יכול לגרום לצמרמורות בכל הגוף. בתקופות כאלו אני עסוק כל הזמן במחשבות על איך לקבל עוד תשומת לב, וזה מהר מאד הופך למחשבות של איך להיות נחמד ולתת מעצמי יותר. לתת את כולי כדי שישימו לב אלי, עד שאין לי מה לתת שלא נתתי כבר. האובססיות בינתיים בשלהן, רוצות יותר יחס, יותר מגע, ואז זה רק עניין של זמן עד ההתפוצצות. וזה תמיד מתפוצץ בסוף, זה תמיד נגמר רע. פעם לא ידעתי למה, היום יש לי השערות מבוססות. אחת מההשערות היא שאף פעם לא הייתי מאוהב בכלל. זו לא התאהבות שהופכת אותי לאובססיבי, זו האובססיביות עצמה שגומרת לי לדמיין שאני מאוהב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה