תאוריית המצב היציב

יציבות זה לא הצד החזק שלי כנראה. נודע לי על זה בעיקר אחרי שמישהי אמרה ש-"שנינו לא יציבים וזה רעיון רע" בתור סיבה ללמה אנחנו לא מתאימים. אבל מה זה בכלל? "יציבות"? בתכלס זאת סתם מילה שמתארת בריאות נפשית ברמה שנוגדת את חוקי הטבע. להיות יציב זה לחשוב ולעשות רק מה שהגיוני וראוי כל הזמן, זה להגיע להחלטות על סמך שיקול דעת בלבד ובלי רגש. זה לחיות בלי לרצות דברים שלא צריך, בלי לפחד כשאין סיבה, בלי לבכות כשלא קרה אסון, בלי התפרצויות של התלהבות יתרה. זאת יציבות? נשמע לא אנושי ולא נורמטיבי.

אז ברור שלכל אחד חסרה יציבות ברמה מסויימת, אבל מאז שאותה בחורה אמרה לי את זה התחלתי לחשוב שאולי לא תזיק לי תוספת יציבות קטנה. טוב, זה שקר, אני לא רוצה תוספת יציבות קטנה, אני רוצה להיות מאד יציב, הכי יציב שאפשר, יציב כמו <הכנס דימוי למשהו יציב>. גם אם זה מצב דימיוני, לא יזיק לנסות. כי די כבר, נמאס לי. נמאס לי לנסות לסיים שיחה עם מישהי ואז להתבאס כשהיא נגמרת. נמאס לי להתאכזב מנוכחות של מישהי ולהתאכזב באותה מידה מלא לראות אותה בפעם אחרת. נמאס לי לנסות להשיג תשומת לב ואז לקוות שיפסיקו להתיחס אלי כבר. נמאס לי להרגיש רע כשנוגעים בי ולהתפלל שיגעו בי שוב כשזה נגמר. נמאס לי לרצות לתת מעצמי המון ורק אחרי זה להקשיב לקול בראש שאומר שזה רעיון רע. נמאס לי לרצות מישהי כשהיא לא באזור וכשאני עומד מולה לשכוח שזה בכלל קרה.

אני מבלבל בעיקר את עצמי אבל גם אחרים, הרי מישהי שמה לב לזה מספיק כדי שהיא תגיד לי "לא" בגלל זה. גם אם זה היה רק תירוץ, בכל תירוץ יש קצת אמת. אני משדר חוסר יציבות. לכן לאחרונה אני מנסה לפחות להראות יציב כלפי חוץ. כתבתי שאני כבר שחקן לא רע ולדעתי להראות יציב זו חצי הדרך ליציבות אמיתית. זה לא מספיק כמובן, כי גם אם אני לא משדר את זה החוצה, אני עדיין מבולבל מבפנים. מה שאני הכי רוצה זו את היכולת להבחין מתי אני פועל על פי רגש ומתי מתוך היגיון. לדעת מה אני רוצה, ושזה תמיד יהיה גם מה שהגיוני לרצות, ולפעול להשיג את זה בלי תירוצים, בלי חרדות, בלי פחד. נשמע כמו שאיפות גדולות אה? מטרה רצינית ממש. זה כבר מעיד על משהו יציב.