אני הולך לעשות שינוי פתאומי בתוכניות. "כדאי שאסיע אותך בבית עכשיו, זה נראה לי מוגזם שנבלה את כל היום ביחד". היא מגמגת בהסכמה. "אי אפשר להמשיך להתנהג כאילו אנחנו ידידים". היא יודעת שאני רוצה שנהיה חברים, אבל היא רואה בי כידיד ומתנהגת איתי כאילו אני החברה הכי טובה שלה. "בימים האחרונים היה ממש כיף אבל חייבים להפסיק." הכיף היה שקר, הימים האחרונים היו כניעה שלי לרצון לקבל תשומת לב ממנה, ולא משנה מאיזה סוג. "מה אתה רוצה?" היא שאלה אותי בקול הססני. מה אני רוצה? בקשר לתוכניות שהיו? בקשר אליך? לא הבנתי... "אני רוצה אותך".... לא באמת אמרתי את זה מחוץ ללב. במציאות אמרתי "זה לא תלוי רק בי".... מה ניסיתי לומר בכלל? מאותו רגע הרסתי את השיחה. מיותר לציין שאת התוכניות המשכנו כרגיל. כשסיימנו הסעתי אותה הביתה ולא דיברנו על זה שוב.
"תן לה להתבשל עם עצמה", אמר לי חבר טוב שהתקשרתי אליו מיד אחרי שהיא ירדה מהאוטו, "שתחשוב על מה שאמרת ותחזור אליך עם תשובה". אם בבישול עסקינן אולי אפתח בלוג על בישול. מנת היום: בחור נחמד ובודד ברוטב דכאוני על מצע לא יציב של שנאה עצמית ובעיות חרדה. בזמן שהיא מתבשלת אני מטגן את עצמי בשמן רותח. כל הזמן רק חושב על מה היא חושבת ומה יהיה בהמשך. התחלתי להתגעגע אליה רק בגלל המחשבה שאולי הנשיקה והחיבוק שקיבלתי ממנה באותו יום הם האחרונים. החלטתי שאני את החברות שלי איתה סיימתי! כדאי להפסיק את זה עכשיו לפני שיהיה גרוע יותר. כבר הייתי בסרט הזה יותר מפעם אחת, להיות החברה הכי טובה של מישהי שאני רוצה זה אסון לבריאות הנפשית שלי ולסביבה.
לפני שבועיים היא נפרדה מהחבר שלה אחרי חודש שהיא לא הפסיקה להתלונן עליו. היא אמרה לי "אני לא מבינה מה עשיתי עם האפס הזה". "גם אני חושב שהוא אפס". לא אמרתי שהייתי מעדיף להיות האפס הזה במקום האפס שהוא אני. "אז למה לא אמרת לי את זה קודם?". "אני לא חושב שזה לעניין שאגיד דברים כאלו וגם ככה לא היית מתיחסת לזה כדעה אובייקטיבית". "אז למה לא אמרת למישהו אחר שיגיד לי את זה?". מה לעזאזל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה