שנאתי כל יום שישי בחודשיים האחרונים. זה היום בשבוע שאני שובר את שגרת הלימודים וחוזר למה שהיה השגרה שלי במשך שלושת השנים שלפני תחילת הלימודים. זה יום שמוקדש ברובו לחברים שהייתי רואה מידי יום עד לא מזמן. חברים שעברתי איתם את רוב החוויות המשמעותיות בחיי, לטוב ולרע. אני פוגש אותם בפאב, שהוא גם מקום העבודה של חלקנו. רובם חברים אמיתיים, אנשים שאוהבים אותי ואני אוהב אותם, והפאב הוא עבורי מקום עבודה ובית שני כבר הרבה שנים. תמיד כיף שם, תמיד מצחיק, אבל למרות זאת כל יום שישי אני מצטער בסוף שבכלל יצאתי מהבית.
החברים האלו והפאב ספוגים בהמון זכרונות רעים. החל מהנשיקה האחרונה, דרך כל החוויות שהיו לי עם נשים, עד למצב שאני נמצא בו עכשיו, הכל קשור במידה כלשהי לפאב ולאותם חברים. בגלל זה, לשבת שם מציף אותי בפלאשבקים שהייתי שמח לשכוח. חלק מהחברים שאני פוגש הן גם נשים שפגעו בי בעבר. ובמשך כל היום מלווה אותי תחושה חזקה של חוסר. חוסר בתשומת לב, חוסר בכבוד עצמי, חוסר במגע או חוסר כללי לא מוגדר. מעין צימאון עצום למצוא פתרונות להכל, אבל כל מה שאני יכול זה להרוות את הצימאון עם בירה כדי לשכוח ממנו באופן זמני.
אם ארצה או לא, כל יום שישי אני מוצא את עצמי שם. נשאר עד הסוף גם כשבא לי ללכת. מתאמץ להסתיר את אי הנוחות ונאבק במחשבות דכאוניות. נאלץ לדבר עם "חברים" שלא בא לי לראות ונאלץ להתאכזב כשלא נותנים לי תשומת לב כשאני רוצה. מתמודד אפילו עם חברים שמצד אחד לא בא לי לראות אותם ומצד שני ממש בא לי תשומת לב מהם. שיחבקו אותי, שיגעו בי, לפחות שארגיש שהם היו רוצים.
למחרת בבוקר אני קם מבואס, אבל אף פעם לא עולה המחשבה להפסיק לבוא לפאב כל יום שישי. שם לפחות קורים דברים לעומת שאר הימים ה"משעממים" בשבוע. ואם קיים סיכוי שיקרה לי משהו טוב, כנראה שזה יקרה שם. לא אתן להזדמנות הזאת לברוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה