בזבוז של כח, בזבוז של זמן, בזבוז של כסף, בזבוז של מעט מהשפיות שעוד נשארה לי, הכל בשביל לקבל את המנה, את הסם שמרגיע את הקריז, את ההרגשה שמרגיעה את הבדידות באופן זמני. הכל היה בזבוז אחד גדול כי בסוף זה מכה בי כמו תמיד, בסוף אני מזיק לעצמי וכועס על עצמי. הפסדתי הרבה היום כדי לנסות לקבל טיפת תשומת לב ממישהי. היא האחרונה שפגעה בי, ואני נורא מתגעגע לכל כך הרבה דברים שהרגשתי בגללה. אתמול נפגשנו במקרה והיא היתה נחמדה אלי יותר מבדרך כלל. מהר מאד התחלתי להתמלא געגועים, הפסקתי להתנכר אליה והסתרתי את הכעס שלי אליה. היא חיבקה אותי המון. קמתי בבוקר וזנחתי את כל התוכניות האחרות כדי לבלות בנוכחותה את כל שאר היום.
מה יצא לי מכל זה בסוף? חוץ מכמה רגעים בודדים של תשומת לב, יצא לי בעיקר לגלות שיש לה חבר כבר חודש. היא אפילו לא אמרה את זה במפורש. כשנהגתי באוטו איתה ועם עוד ידידה נפלט לה השם שלו. הייתי צריך לשאול מי זה ואז הייתי צריך להסתיר את הדמעות. הם אפילו הכירו בפאב. גם אותי היא הכירה בפאב! מה לא בסדר בי? מי הוא בכלל? לא נתתי מעצמי מספיק? למה את נותנת לו הכל? לא מגיע גם לי קצת?
אני יודע את התשובות, אבל זה לא מונע ממני לבכות מהשאלות. רציתי שנבטל את כל התוכניות להמשך היום אבל לא אמרתי כלום. הסתרתי הכל. כשהיו לי רגעים פנויים שחררתי דמעות. במשך היום המחשבות נעו בין לא לרצות לראות אותה יותר, לבין המחשבות (הדומיננטיות יותר) של אני לא שווה כלום, לא מגיע לי כלום. חוץ מזה היו גם רגעים שלא חשבתי בהם על שום דבר, הרגעים שבהם היא נגעה בי. היו לא מעט כאלו: ליטופים, חיבוקים, ואפילו מכות בישבן. כל מגע כזה היא כמו זריקה של מורפיום לוריד, אבל כזאת שמפסיקה להשפיע ברגע שהמחט יוצאת מהגוף. שניות אחרי שנגמר המגע חוזרת המציאות עם כל מה שמשתמע ממנה.
אפרופו מציאות, כמעט נאלצתי לראות את החבר הזה שלה היום. הצלחתי להתחמק מזה ברגע האחרון. גם בלי לראות אותו סיימתי את היום גרוע יותר ממה שהתחלתי אותו, שגם זה לא היה משהו. עכשיו בודד לי יותר, עכשיו אני מתגעגע יותר, עכשיו עצוב לי יותר. הפסדתי הרבה היום כדי לסבול קצת יותר. זה לא מה שמגיע לי, אבל רק ככה אני אלמד. אולי אני אפסיק להזיק לעצמי מתישהו. אולי אפסיק להתנהג כמו נרקומן.
מה יצא לי מכל זה בסוף? חוץ מכמה רגעים בודדים של תשומת לב, יצא לי בעיקר לגלות שיש לה חבר כבר חודש. היא אפילו לא אמרה את זה במפורש. כשנהגתי באוטו איתה ועם עוד ידידה נפלט לה השם שלו. הייתי צריך לשאול מי זה ואז הייתי צריך להסתיר את הדמעות. הם אפילו הכירו בפאב. גם אותי היא הכירה בפאב! מה לא בסדר בי? מי הוא בכלל? לא נתתי מעצמי מספיק? למה את נותנת לו הכל? לא מגיע גם לי קצת?
אני יודע את התשובות, אבל זה לא מונע ממני לבכות מהשאלות. רציתי שנבטל את כל התוכניות להמשך היום אבל לא אמרתי כלום. הסתרתי הכל. כשהיו לי רגעים פנויים שחררתי דמעות. במשך היום המחשבות נעו בין לא לרצות לראות אותה יותר, לבין המחשבות (הדומיננטיות יותר) של אני לא שווה כלום, לא מגיע לי כלום. חוץ מזה היו גם רגעים שלא חשבתי בהם על שום דבר, הרגעים שבהם היא נגעה בי. היו לא מעט כאלו: ליטופים, חיבוקים, ואפילו מכות בישבן. כל מגע כזה היא כמו זריקה של מורפיום לוריד, אבל כזאת שמפסיקה להשפיע ברגע שהמחט יוצאת מהגוף. שניות אחרי שנגמר המגע חוזרת המציאות עם כל מה שמשתמע ממנה.
אפרופו מציאות, כמעט נאלצתי לראות את החבר הזה שלה היום. הצלחתי להתחמק מזה ברגע האחרון. גם בלי לראות אותו סיימתי את היום גרוע יותר ממה שהתחלתי אותו, שגם זה לא היה משהו. עכשיו בודד לי יותר, עכשיו אני מתגעגע יותר, עכשיו עצוב לי יותר. הפסדתי הרבה היום כדי לסבול קצת יותר. זה לא מה שמגיע לי, אבל רק ככה אני אלמד. אולי אני אפסיק להזיק לעצמי מתישהו. אולי אפסיק להתנהג כמו נרקומן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה